לידה, דיכאון ולידה מחדש . חלק ב'

לחלק א'- סיפור הלידה

אני אוחזת בו, מביטה בו ארוכות, זה באמת הבן שלי? פתאום לא ברור לי מה אני מרגישה, כל מה שקרה עד עכשיו הוביל לרגע השיא הזה ופתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. ריקנות?

לא נותרתי עם התחושה הריקה לשנייה נוספת. מיד שטף אותי רגש עצום של אשמה, צורך לגונן ולפצות. דאגה.

"מעכשיו יהיה בסדר",  אני אומרת, "אמא אתך, בני שלי, יקירי".

נכנסתי לביתי אישה אחרת ממה שיצאתי ממנו

ארבעת הימים שהעברתי בבית החולים לא היו פשוטים. רציתי ביות מלא ולא הייתי מסוגלת, רציתי להניק וגופי לא נשמע לי ולא יצר מספיק חלב ובני סבל מצהבת ילודים ונלקח ממני פעמיים לפרקי זמן של 10 שעות לחימום תחת אור. הוא שוכב עירום, עיניו מכוסות ואני לידו רוב הזמן, למורת רוחן של אחיות התינוקייה, אוחזת בידו הקטנטנה ומספרת לו שאני שם.

אחרי 4 ימים שבתי לביתי. כשעברתי את סף הדלת והסל קל בידי חשתי הקלה עצומה אבל הכל היה שונה. נכנסתי לביתי אישה אחרת ממה שיצאתי ממנו והשינוי שהיה, לא היה לטובה.

פתאום, אני מוצאת עצמי בחיים חדשים. נאבקת ומניקה, לא ישנה, לא מבינה את בני ואת צרכיו, חרדה ומבולבלת. לא היה שם מקום, זמן או מרחב להיזכר במי שאני, בכוחות שלי, בביטחון שלי ובידע שיש לי.

עברו עוד 4 ימים, ברית מילה, עשרות אנשים בביתי, שרים, שמחים, אוכלים, חוגגים ולוקחים ממני את בני לטקס שנראה לי ברברי וקשה באופן בלתי נסבל לכל אם. אני מפקידה אותו בידי אישי, מסתגרת בחדרי ואומרת, "תודיעו לי שזה נגמר". זה נגמר, הכל עובר והחיים נמשכים.

במשך תקופה ארוכה לא חוויתי כל שמחה או אהבה באמהות שלי

ואז מגיעה השגרה, הביקורים פוחתים, בעלי פחות או יותר חוזר לעבודה, הורי וחבריי חוזרים לחייהם שלהם ואני בחיי החדשים. מצד אחד, הוקל לי להיות לבדי, חשתי בצורך עז להתכנסות פנימה ולשקט, שיפסיקו לרגע להתערב לי בחיי, שאולי אוכל להשיב לי את עצמי בחזרה.

מצד שני, חשתי כה בודדה, עייפה וזקוקה לתמיכה, בני היקר והאהוב לא הקל על חיי גם כתינוק ובכה כל הזמן, התקשה בהנקה וסבל מאוד מגזים ואח"כ משיניים ולא ישן יותר משעה רצוף בשנת חייו הראשונה (ולרוב גם אני).

במשך תקופה ארוכה, ארוכה מנשוא, לא חוויתי כל שמחה או אהבה באמהוּת שלי, משהו מת בי, במקום בו היה פעם הלב שלי נשאר חלל שהתמלא בפחד, כעס, אשמה, הלם, בדידות, דאגה, בלבול וחרדה.

חייתי את חיי מתוך הזיכרון שלי את עצמי, הייתי אם טובה, התנהגתי בדיוק כמו שציפיתי מעצמי, אבל הכל היה מאולץ וקשה כל כך, עצוב, חנוק ובודד ולא משנה כמה עמוק חיפשתי לא מצאתי אותי.

חוויתי דיכאון לאחר לידה או משבר זהות או פוסט טראומה זה לא ממש משנה מה השם, לא מיד הבנתי, לא היה שם איש שיראה אותי ויגיד לי מה זה. ההיפך, הקולות שנשמעו סביבי סיפרו לי שככה זה, שזה קשה לכולן ושזה לגיטימי.

ידעתי בתוכי שאין במה שאני חווה שום דבר לגיטימי והחוסר לגיטימציה רק העמיק את התחושה של היותי לא מובנת ואת התחושה שאני בודדה.

פתאום אני נתמכת

לפני הלידה טיפלתי, ליוויתי תהליכים ותמכתי בנשים בגוף וגם בנפש, עיסוק זה מילא את חיי בתחושת סיפוק ומשמעות. אהבתי ואני אוהבת אותו אהבה גדולה, עבדתי עד הרגע האחרון ויצאתי לחופשת לידה כשאני נפרדת לזמן קצר מקליניקה משגשגת, כל כך רציתי לחזור לעבוד אבל הרגשתי כל כך ריקה שפשוט לא היה לי מה לתת. כיצד אוכל להושיט יד למישהי כשאני עצמי במצוקה כה גדולה? זה לא קרה.

לפני הלידה הייתי שותפה מלאה בכלכלת הבית ויכולתי לפרנס הייתה לי חשובה מאוד, פתאום אני נתמכת, פתאום הנטל כולו נופל על אישי הנפלא ואני הלכתי והצטמצמתי, הלכתי ונעלמתי.

עד שיום אחד, 7 חודשים אחרי הלידה, שהחיים של כל הסובבים חזרו למסלולם ואפילו בני כבר הפך נוח יותר פתאום הייתה שם הבנה. פתאום ראיתי אותי, את הסבל והקושי שלי, הייתי זקוקה לשם נואשות. דיכאון אחרי לידה?

יש לי אישור ! אני בדיכאון אחרי לידה ! 

שלפתי את הdsm מהמדף, קראתי וסימנתי v על לפחות 10 מהתסמינים, יש לי אישור!!! אני לא סתם מתוסבכת ולא מרפה, אני לא סתם אמא ממש לא מוצלחת, אני בדיכאון לאחר לידה. היה זה גילוי נפלא, מרגש ומשמח.

בהדרגה התחלתי לשתף, להסביר, לספר למשפחתי ולחבריי, נשמתי עמוק לתוך המקום שצריך להיות חזק ובשליטה והתחלתי לבקש תמיכה.

הבנתי שנדרשת הרבה אהבה וחמלה עצמית, שעליי להתחיל לקבל את עצמי ולסלוח לעצמי ושאני לא חייבת לעשות זאת לבד. פניתי לקבלת עזרה מקצועית.

המטרה הראשונה הייתה לאסוף את עצמי בחזרה, הרגשתי שהתפרקתי. כל מה שהייתי כבר לא היה, אספתי את החתיכות שהיו אני וניסיתי להרכיב בחזרה. לא לתמיד, רק לזמן מה, שאוכל לרגע לשמוח ולצחוק, להרפות ולישון, לנשום וגם קצת לאהוב.

הצלחתי, חזרתי תוך זמן קצר לתפקוד מרשים ללא הצפות רגשיות, חזרתי לעשייה.

אחרי שחזרתי לתחושת שליטה יחסית בחיי והתחזקתי מעט התחלתי לעשות עבודת עומק, להבין מה קרה, מה בי נשבר ולמה, להבין עד הסוף את הסיפור הפנימי ולהרפות ממנו.

חזרתי לחיי, חזרתי להיות אישה ואשת איש וחזרתי לפרנס

היה לי מקום בו יכולתי לגעת בכאב שלי, ברגשותיי הסוערים להיות באבל על אבדן החלום ולכאוב אותו באמת.

גיליתי הרבה, על העבר שלי, על אמונות פנימיות, על שאיפות ורצונות, על הגנות שהיו לי שהתרסקו והפחד שהסתתר בתוכן, על כוחות שקיימים בי ועל אהבה גדולה ששוכנת בלבי.

עם הזמן הרגשתי שאני יכולה להרפות מחתיכות העבר, שאני חדשה נולדה, בניתי עצמי מהבסיס ומהתחלה ולשמחתי פגשתי אני שהיא בהחלט טובה יותר ובריאה יותר.

שנה וחצי אחרי שבני נולד הכנסתי אותו למשפחתון וכעבור זמן קצר חזרתי לטפל, חזרתי לחיי, חזרתי להיות אישה ואשת איש וחזרתי לפרנס. בהתחלה בקטנה ועם הזמן יותר ויותר.

יותר מאי פעם העבודה עם נשים הרגישה חשובה.

מצאתי שכל יום בשעה 4 אני אוספת את בני מהגן בגעגועים וצפייה לזמן איכותי ומשותף, שיש לי סבלנות ורצון לשחק והרבה הרבה אהבה. סופי השבוע המשפחתיים המשותפים הפכו למתנה.

לקחתי את הטראומה ואת הדיכאון למקום של גדילה וצמיחה

אינני יכולה להגיד שסיימתי את העבודה, שינויים ומעברים בחיים והרצון להרות בשנית מעלים בי שאלות וחששות רבים, אלא שהיום אני יודעת מה לעשות אתם.

היום אני יכולה לומר שהחוויה, קשה ככל שהייתה, הפכה אותי לאדם טוב יותר, מודע יותר וחזק יותר. לקחתי את הטראומה ואת הדיכאון למקום של גדילה וצמיחה ושהם היו פוטנציאל גולמי להתפתחות בריאה.

מאז הלידה סיפרתי את הסיפור שלי פעמים רבות, אך לראשונה אני בוחרת לשתף בפומבי, בסיפור היחסית מלא, בשם מלא ללא בושה. מצד אחד, אני עושה זאת למעני, יש בשיתוף הסיפור איכות של ריפוי, יש באומץ להגיד את הדברים מבלי להרגיש אשמה או פגומה עוד צעד גדול לכיוון של השלמה וקבלה.

מצד שני, אני משתפת בסיפור כדי לגעת, אני יודעת שנשים כה רבות קוראות את עצמן במילים שלי, ביחסיות כזאת או אחרת, אני פוגשת היום בקליניקה ובמעגלים שונים, כל כך הרבה נשים שעברו לידות קשות, שחוו דיכאון ברמה כזאת או אחרת לאחר לידתן, שחשות בודדות ולא מובנות.

אני מקווה לגעת, בעיקר במי שנמצאת בתוך ומקווה שהשיתוף יהדהד ללב ויספר שאנו נשים נפלאות וחזקות גם אם נפלנו ואנו זקוקות לתמיכה.

אפרת דבוש נאור
אפרת דבוש נאור

אפרת דבוש נאור–  מטפלת בנשים בזן שיאצו בשילוב פסיכולוגיה בודהיסטית, מתמחה בליווי תהליכי פריון, הריון ולידה והורות ראשונית.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה?/ אוסי הורביץ

משוגעת/ יפעת הרץ

סולחת לעצמי על הדיכאון שאחרי הלידה/ חני סער

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?