ההריון הזה התחיל אחרת.
אז נכון, כל הריון הוא אחר, ואני שונה בכל פעם, והסביבה היא אחרת ובלה, בלה, בלה.
ובכל זאת, משהו בתחושה שלי היה שונה.
לקח לי כמה ימים עד שהעזתי לחשוב שאולי יש פה משהו, כי כל סימן תמיד יכול להתפרש כהריון, אז קצת קשה לעקוב אחרי דברים אם הם לא "נשארים" או "מתפתחים".
ואז הופיעו קצת הפרשות ומעין תחושה עמומה בבטן, קצת כואב כזה, אבל לא ממש. לא בדיוק. לא ברור מספיק.
זה ההריון הרביעי שלי ואף פעם לא היו לי דימומים. אני יודעת שזה נורמאלי ושמופיע בהרבה הריונות בהתחלה ועשוי להיות ממש בסדר ואין מה לדאוג.
אבל גם הבטן נראתה לי מאד מהר "בחוץ". מה שממש לא אופייני להתחלה התחלה הזו. טוב, אולי בכל זאת… הריון רביעי…
הילדים אפילו התחילו לשאול, עוד לפני שבדקתי בכלל ואני ככה ביטלתי את שאלותיהם בצחוקים קלים.
אז החלטתי לבדוק ובמקביל כבר התחלתי ללכת עם תחבושת, כי בכל זאת מעין הפרשה/ דימום. כבר שנים שלא הלכתי עם תחבושות. מזל שיש לי כמה תחבושות בד.
הבדיקה יצאה חיובית בהחלט!
התרגשתי מאד! כבר ממש חיכיתי להיות שוב בהריון.
ויחד עם זאת, תחושת הכאב העמום ושאר הסימנים לא עזבה אותי והטרידה קצת.
קבעתי תור אצל הרופא והוא ערך בדיקת אולטרסאונד במשרדו ומצא משהו שבהחלט עבר לי בראש.
היו שני שקי הריון, אחד פשוט הפסיק להתפתח והשני עם לב פועם ותקין!
[- מה, כ"כ מוקדם כבר רואים לב?
זכרתי שבוע 9 במעורפל
-משבוע 6 ואת בדיוק בשבוע 6 ]
זה בהחלט הסביר את מה שאני מרגישה:
הכאב העמום וההפרשות/ דימומים- יש שם משהו שמתפנה.
הבטן שלהרגשתי כל העולם כבר רואה- כי מראש זה הריון "גדול" יותר (וגם רביעי).
זה קצת הרגיע אותי, כי ראיתי במו עיניי מה המצב שם והבנתי גם במיינד. אני גם יודעת שזה משהו שקורה לא מעט, אם כי מודה שמכירה רק סיפור אחד כזה של חברה על עובר שני ש"נספג" (וגם לה הייתה תחושה והיא ממש דרשה מהרופא שיחפש עוד שק בזמנו…).
אם זה קיים וקורה, למה לא ממש מדברים על זה?
ממש לא מצאתי על זה חומר באינטרנט או בפורומים למיניהם.
עוד משהו כזה שנמנעים מלדבר עליו? למה????
חייבת לומר שזו תחושה מאד משונה.
מצד אחד לקיים חיים ומהצד השני להיפרד מהם.
גם להיות בהריון וגם להפיל, באופן מסוים.
מוזר…
שלא נדבר על ההיבטים האנרגטיים של העניין. המחשבה שיש נשמה שבחרה לעבור דרכי ולא להתגשם ממש. רק לחלוף, רק ליצור מגע קליל, כמעט בלתי מורגש…
האם היא בתחילת מסע הנשמות שלה והייתה זקוקה להצצה מהירה לעולם שלנו, או שהיא כבר ממש בסופו של המסע והייתה זקוקה רק למגע קל עם העולם הגשמי?
ואם לא הייתי רגישה לניואנסים האלה, האם הייתי בכלל יודעת? מעניין עד איזה שלב ייראה בכלל שק ההריון השני בבדיקות.
יש בי גם את הצד החושש, כמובן. כי אם אחד הפסיק להתפתח, איך אדע שלשני זה לא יקרה גם? והרי בעצם אף פעם אין לנו את הוודאות הזו… תמיד יש סיכוי ש… אם כי מרגישה שהחוויה הזו הופכת את הסבירות לקרובה ומוחשית יותר עבורי.
ממש מדגדג לי לחזור לרופא כבר אחרי שבוע ולא אחרי 2-3 שבועות כפי שביקש כשהייתי אצלו. אולי אם אוכל לקבל הצצה נוספת יהיה לי יותר בטחון לגבי מה שקורה שם בפנים.
מה זה הביטחון הזה שאני מבקשת בכלל? האם עצם זה שאצליח לחזות בעובר נושם ומתפתח יספק לי את מידת הביטחון הזה? אולי זה קצת מזויף, אולי זה סוג של מגננה רגשית שקרית?
שהרי מי יכול להבטיח לי באמת שהכל יהיה בסדר עם ההריון הזה, עם הלידה הזו, עם הילד הזה לכשיגדל ויתפתח?
אני מרגישה שזה תהליך של תזכורות עצמיות שלי עם עצמי ועם בני משפחתי בכל הנוגע לתחושת הביטחון בחיים האלה.
אולי אני לא באמת צריכה את הביטחון הזה, אלא רק להיות מסוגלת להתבונן באמת על מה שאני מרגישה ועל מה שעובר עליי בלי להחביא, להסתיר או לייפות.
אולי זה בסדר לפחד, לחשוש, להסריט סרטים רעים לפעמים (ולבטלם אנרגטית כשמבינים את זה 🙂 ) ולהמשיך הלאה. לא להתיישב על התחושות האלה ולהזין אותן. רק לתת להן מקום ולעבור הלאה…
כי אלה החיים שלנו- שינויים, מעברים, חוסר ודאות, לצד הרבה שמחה, יופי, תקווה והזדמנויות.
** המשך- לא מה שחשבתם- יבוא מחר.
** ורד ל. היא אישה, אשת איש, אמא לשלושה ומחזיקה בעוד כל מיני טייטלים כאלה ואחרים. אוהבת להתבונן על קורות היומיום, משתדלת להתפעל מהם ולבחור להתבונן דרך משקפיים ורודות נוצצות. זה לא תמיד מצליח, אם כי הכוונה בהחלט משפיעה לטובה….