כבוד לתחושות מוקדמות- חלק ב'

מאת :

20 ביולי 2011 | 0 תגובות

גיליתי שלהמון נשים יש סיפורים כאלה. על הפלות. רבות מהן לא מרבות לדבר על כך, אם בכלל.

מתוך הפלה, אובדן הריון

על החששות כבר כתבתי וגם על התחושות המוקדמות והאנרגטיות המוזרה של כל התהליך הזה שחשתי.

ובאמת הגיע יום בו היה יותר דימום, בעצם היה ממש דימום, להבדיל מהכתמים החומים שהיו שם קודם לכן. אני חושבת שזה היה בשבוע 7-8, טוב, הכל ממש התחלתי בסך הכל.

באותו היום הרגשתי קצת יותר כבדה והיו קצת יותר כאבים עמומים כאלה, כך שמצאתי עצמי מתנהלת דיי באיטיות ושמחתי כבר להגיע לסוף היום, כשהילדים שכבו כבר לישון והיה לי קצת זמן שקט עם עצמי ובנזוגי.

המעניין הוא שמרגע שהתפניתי, הגוף ידע מה לעשות והחלו כאבים עמומים בבטן תחתונה ובגב התחתון וכשסיפרתי לבנזוגי, הוא אמר לי 'היי, זה נשמע ממש כמו צירים'.

איך שהוא אמר את זה, הבנתי עד כמה הוא צודק. איך לא חשבתי על זה קודם? [אולי לא רציתי לחשוב…] ומאותו הרגע מצאתי עצמי ניגשת לשירותים בתדירות דיי גבוהה, כשאני ממש מרגישה מתי נכון לגשת, מתי הגוף מבקש כמו להתרוקן.

 

וכך, במשך כמה שעות מצאתי עצמי במעין תהליך של מיני לידה, מפנה דימומים וקרישי דם גדולים יותר.

היו כמה פעמים בהן התפנתה מסה גדולה יותר שהורגשה אצלי בברור כשק הריון ושילייה ושוב שק נוסף. הרחם ממש התכווצה ועשתה את עבודתה ואני הייתי ממש בפליאה עמוקה.

אז נכון, זה היה גם עצוב ולא נעים מבחינת סיומו של ההריון, אולם באמת שהתחושות שעברו עליי היו כאלה של פליאה והודיה- הגוף שלי יודע את מלאכתו! הוא יודע מה עליו לעשות, הוא מטפל בהכל לבד ולי לא נותר אלא לאפשר, להיות נוכחת, לשתף פעולה ולהתבונן.

מדיי פעם קראתי לבנזוגי, כדי שיחזה בנס הזה. הוא מבחינתו היה עסוק אף הוא בתהליכים של ניקוי. "התיישבה" עליו אנרגיה של סדר וארגון באמצע הלילה והוא מצא עצמו מפנה כמה פינות נידחות בבית, מאלה שמושכות אליהן כל מיני שטויות שאין להן מקום אמיתי בבית. מעין פינות גבב כאלה.

האמת שראיתי את פועלו לאחר מכן והייתי דיי בשוק, עד כמה היינו מסונכרנים מבלי באמת לדבר על זה.

אנרגיית הפינוי והטיהור שלטה פה במרחב. והילדים ישנו בשלווה גמורה.

חסד אמיתי!

 

תוך כדי כל זה, בין פינוי לפינוי מצאתי עצמי קוראת באינטרנט סיפורי הפלות של נשים שונות ואף מצאתי את המינוח "סינדרום התאום הנעלם" המתאר את המצב אותו תיארתי בהתחלה, של שק הריון אחד שמפסיק להתפתח וכמו "נספג" ברחם הממשיכה לקיים את השק השני.

בסתר לבי קיוויתי שאולי אולי זה מה שעובר עליי. שהנה הגוף פולט את השק המת וממשיך לטפל בהריון המתפתח. אולם ככל שעבר הזמן וחוויתי את תהליך ההתרוקנות של הרחם לא נותר ספק בלבי שאין כל כך סיכוי שמשהו ישרוד את התהליך הזה.

זה לא שההפלה הייתה כואבת מאד, או לא נוחה.

דווקא היה משהו מאד נוח בכל התהליך הזה. כל כמה זמן הרגשתי דחף להתרוקן וקפצתי לשירותים. התרוקנתי והמשכתי הלאה. היו 3 אפיזודות רציניות יותר, כפי שתיארתי קודם, אולם זה מה שהיה שם.

וכבר הייתי קצת עייפה ותהיתי מתי אוכל ללכת לישון, מתי אדע שזה נגמר ושאני יכולה כבר לנוח. ובאיזשהו שלב הרגשתי. הרגשתי את הלאות הזו, ואת הגוף כמו מסמן לי 'נוחי'.

וכך עשיתי. שכבתי לי במיטה, ייחלתי שילדיי הגדולים יותר יתעוררו ויצטרפו אלינו וכך היה בשלב מסוים. התחבקתי איתם מתוך שינה, כמו מחברת את אנרגיית הנשמה הגבוהה שלהם לאירוע המשפחתי הזה, והחזרתי אותם בעדינות למיטתם כעבור כמה רגעים.

המשכתי לשכב עוד זמן מה, מרגישה איך הגוף לאט לאט נרגע ואיך האדוות מתעדנות והולכות ומאפשרות לי להרפות לשלוות השינה.

זה לקח זמן….

 

בבוקר התעוררתי והתחלתי להניע לאטי את היום.

היה לי שוב הצורך להתרוקן, אולם הוא לא היה רציני והתחושה חלפה דיי מהר. ואמנם נשאר לו דימום במהלך הימים הבאים, אולם הוא הלך ופחת. כמו לאחר לידה רגילה.

מה שהכי הפתיע אותי הוא עד כמה לא הייתי מותשת, עייפה או חסרת פוקוס.

בסך הכל לא ישנתי לילה שלם ועברתי חוויה משמעותית, אולם לא הייתה כל לאות, עייפות או תשישות בגוף או בנפש.

הרגשתי רעננה לחלוטין.

אם כי דיי מייד הבחנתי כי הצורך באוכל ובאוכל מסוג מסוים נעלם לו לבלי שוב. כך שבהחלט לא היה ספק לגבי הישארותו של שק הריון פעיל ברחם.

נאבקתי ביני לביני (ואחר כך עם מוקד זימון התורים של הגניקולוג שלי) בשאלה עד כמה למהר ולפגוש את הרופא. אולי בכל זאת יש שם הריון, ואולי צריך לוודא שלא נותר דבר ברחם, שלא אצטרך לעבור גרידה או תהליך כזה או אחר [ביני לביני היה לי ברור שלא יהיה כל צורך בכך. הגוף שלי מתפקד נפלא! הוא לא צריך עזרה במצב הזה].

התפשרתי על תור בעוד כמה ימים. הגדרתי זאת כתור דחוף ונדחפתי בין התורים.

היה לי מספיק חשוב לוודא מה המצב לאשורו.

 

וכך הגעתי לרופא לאחר מספר ימים, בהם אני ממשיכה לדמם. בכל פעם פחות ופחות.

תיארתי לו בקצרה מה היה וכשהשתמשתי במושג "זה היה כמו לידה" הוא הרים את ראשו במהירות מהדפים עליהם שקד והסתכל עליי במבט מופתע.

[מה מפתיע אותך כל כך? מה, זה כל כך מופרך שהפלה היא בדיוק כמו לידה? זה לא הגיוני בעיניך שהגוף פועל ממש כמו בלידה מבחינה הורמונאלית ופיזיולוגית? נראה לך שרק חומרים כימיים ומכשירים יכולים לעשות את זה?

אם הגוף שלי יודע ללדת, למה שלא ידע גם להפיל?]

נגשנו למכשיר האולטרסאונד ובו ניתן היה לראות בברור שהרחם נקייה לחלוטין. 'האבחנה שלך הייתה נכונה' הוא אמר לי והצחיק אותי מאד.

היה ברור שאין צורך בהליך כזה או אחר ושרק צריך יהיה לחכות שהרחם תפסיק את תהליך ההתרוקנות הטבעי שלה.

 

וואהו, אני כבר לא בהריון!

 

עכשיו יכולתי להתפנות מעט על מנת לבדוק מה אני באמת מרגישה לגבי האירוע הזה.

מצאתי שם עצב, אולם לא הרבה ממנו. הייתה בעיקר השלמה עם זה שהגוף בחר בתהליך הזה כי זה מה שהיה נכון בכל הרמות.

אני לא באמת יודעת ומבינה את כל הטעמים לאירועים שקורים לנו, או שאנחנו נקלעים אליהם במהלך חיינו.

הרגשתי שהייתה לי הזכות לקחת חלק באירוע מאד משמעותי מבחינה קוסמית, אנרגטית ופיזית ואני מלאת פליאה והשתאות על חלקי בתהליך הזה.

ברור לי שהגוף שלי יודע ויכול להחזיק הריונות וללדת בשמחה. אין לי חשש מהמקום הזה.

 

לאט לאט התחלתי לספר לבני משפחה ולחברות וגיליתי שלהמון נשים יש סיפורים כאלה. על הפלות. רבות מהן לא מרבות לדבר על כך, אם בכלל. עם כל כמה שהמודעות לקיומן של הפלות טבעיות הולכת ועולה, אני עדיין מרגישה שזה מעין טאבו כזה שלא מדברים עליו ומהטעם הזה היה לי חשוב לספר את הסיפור שלי, שאינו שונה או מיוחד יותר מסיפוריהן של נשים אחרות.

אפשרתי לגוף שלי את המנוחה לה הוא היה זקוק, על אף שלא הראה לי יותר מדיי סימנים לכך. הרגשתי שעליי בכל זאת להוריד קצת הילוך ולהזין את עצמי היטב בימים ובשבועות שאחרי.

מגיע לי!

 

 ** ורד ל. היא אישה, אשת איש, אמא לשלושה ומחזיקה בעוד כל מיני טייטלים כאלה ואחרים. אוהבת להתבונן על קורות היומיום, משתדלת להתפעל מהם ולבחור להתבונן דרך משקפיים ורודות נוצצות. זה לא תמיד מצליח, אם כי הכוונה בהחלט משפיעה לטובה….

* לכתיבה אישית נוספת על הפלות

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מחשבות שבת בבוקר

מאת :

23 במרץ 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

  קטנה, קטנטונת, מתוקונת, קוקית, יפיופית, וחיוכית אין די מלים לתאר אותך נעמי.

לידה אחרת, לידה "מחוברת"

מאת :

6 בפברואר 20130 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

כבר לפני מס' שנים, היה לי ברור שאת הלידה הבאה אני רוצה לחוות אחרת מהלידות הקודמות.

בזמן ההריון הראשון שלי (לפני 17 שנה) – מאד פחדתי מהלידה. לא פחדתי מזה שיהיה לי ילד, לא היו לי חששות שיהיו תקלות בלידה, או שהילד יצא לא בריא. הפחד הגדול שלי היה מהכאב! הכאב היה נראה לי כאב בלתי נסבל, ולא היה לי ברור איך אני הולכת להתמודד איתו.

בלידה הראשונה קבלתי חומר מטשטש – שכנראה פעל את פעולתו, כי הזיכרונות מהלידה גם נהיו מטושטשים. אני זוכרת את עצמי אומרת מספר ימים אחרי הלידה ש"אני זוכרת שהיה נורא – אבל אני לא כל כך זוכרת למה…"

העיקר הבריאות | התינוק שלי חולה

מאת :

10 באפריל 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות, שיהיו בריאים

התינוקי שלי כמעט בן תשעה חודשים ומכל מני מקומות הבנתי שזה הזמן שהוא צריך להתחיל להגיב לשם שלו. אז התחלתי לבדוק את זה וראיתי שהוא לא ממש מגיב. בשלב הזה עוד לא נלחצתי כי גם להתהפך הוא התחיל מאוחר, הוא עדיין לא יושב או זוחל…בקיצור, ממחיש את המשפט" עדיף מאוחר מאשר לעולם לא"….אז לקחתי את זה בסדר, לא מגיב לשם עכשיו, יגיב עוד חודש.