הצפה רגשית אחרי לידה יכולה להגיע גם כשלא מצפים לה.
לפעמים זו לא הלידה עצמה שמפעילה אותנו, אלא מה שמתעורר מתוכה – כאב ישן, אובדן שלא קיבל מקום, תחושות שקברנו עמוק כדי להמשיך הלאה.
הסיפור הזה הוא על רגע שבו הכל נראה יציב – עד שהגוף התחיל לזכור, והנפש ביקשה שיקשיבו לה.
אם עברת לידה והרגשת בלבול רגשי שלא ידעת להסביר – אולי תמצאי כאן את עצמך.
רק על עצמי לספר ידעתי. פעם לא ידעתי, ממש לא. חשבתי שאני יודעת. הרבה מילים היו לי, המון. הגיון, רציונל, טיעונים, לוגיקה. נחרצות – המון מזה. הרי חייתי, וחייתי טוב. ילדתי ילדה, עבדתי. זוגיות יציבה ונהדרת וחזקה, בית. חברות טובות, שהתברכתי בהן.
ואובדן אחד. אובדן אחד בלתי אפשרי. אובדן אחד שסירבתי להכיר בו, והביא להצפה רגשית אחרי לידה.
בהתחלה זה היה קטן. רק להחזיק מעמד, כל יום קצת. לא לבכות, שלא יראו. להיות חזקה, כי אם לא אני, לא יהיה מישהו אחר. לארגן, לסדר, לדאוג. הרבה לדאוג. לרפד לכולם את הכל, גם אם הם לא צריכים את זה באמת. ממש בקטנה, הדברים שאנחנו עושות כמעט יום יום, על אוטומט.
ברקע אסון, טרגדיה, שכול ואני בלב הסחרור, אי של יציבות. אי של שפיות. אי של כל-הכבוד-איך-את-גיבורה-אמיצה-חזקה. אחר כך התחילה הכפית החופרת בלב, בבטן, בחזה. זו שכל אזכור היה מפעיל אותה.
החיים שלי היו בסדר. ואז הגיע האובדן
לשניה אחת, באמת. לא יותר, שניה אחת שבה משהו שהביא משב רוח קל מאותו אובדן שכל כך נוכח בחיי היומיום של הסובבים אותי, הימם אותי. שניה אחת של חוסר נשימה, של כאב בלתי נסבל, כמעט של שוק. ממש שניה. מה זה שניה? לאט לאט המעגל התרחב.
אני לא מומחית בטראומות, מלבד זו הפרטית שלי, אבל אחד הסימפטומים של פוסט-טראומה הוא הימנעות מכל מה שמזכיר את מה שקרה. עוד ועוד דברים נוספו לרשימת הטריגרים.
קודם טריגרים "אמיתיים", שקשורים לאובדן ולמקרה, ואחר כך טריגרים פוטנציאליים, כאלו שיש סיכוי שאולי יזכירו לי את מה שאני לא מוכנה להכיר בו. בלי להרגיש, הרמתי חומות, אבן אחרי אבן, בלוק אחרי בלוק.
אני אדם מאוד פתוח, ולכן התהליך היה כמעט בלתי מורגש, אבל בהחלט קיים. עוד ועוד שיחות שנמנעתי מהן, עוד ועוד אינטראקציות שהתקשיתי להיות בסביבתן.
לא תמיד יכולתי להימנע מכך – למען האמת, לרוב לא יכולתי או לא הייתי מספיק מודעת למה שהאוטומט שלי עושה. לכן, התגובה של הגוף הייתה התכוננות. כל הזמן התכוננות. חרדה בקצה התדר, מחשבות שטסות בראש כל הזמן ומתכוננות לאלפי רגעים פוטנציאליים שעלולים להתרגש עלי. בהתחלה הם היו ספציפיים, אחר כך גם זה לא. משהו בגוף פשוט התכונן. כל הזמן. מכווץ, לא מאפשר לנשום. ומכאיב, כל כך מכאיב. הגוף זכר את מה שאני לא הסכמתי, הגוף אגר את מה שאני לא איפשרתי לו לפרוק. הגוף חיכה. חיכה וחיכה.
הגוף שלי זכר – גם כשאני לא הסכמתי
ואז הגיעה הלידה השניה. לא הייתי מוכנה לזה, הלא כבר ילדתי פעם אחת מאז והכל היה בסדר. בסדר? נהדר. הייתי מאושרת, בעננים. הרגשתי מצוין, אירחתי את כולם עוד בבית החולים, לא מוכנה להכיר באין, בחסר.
לקראת הלידה השניה אפילו לא חששתי. הייתה לי התמיכה הנכונה, האנשים הנכונים, המקום הנכון. התכוננתי ללידה ארוכה כמו בפעם הראשונה, ידעתי מה אני רוצה. הכל היה מוכן. כל הסטינג.
מה שלא הבאתי בחשבון, זה שגם אני מפעם, עם כל הכאב והזכרונות והאובדן – גם היא מוכנה. והחומות קרסו. בבת אחת.
לא הבנתי מה מביא להצפה רגשית כל כך גדולה, רק ידעתי שאני לא מפסיקה לבכות. שאני לא מתאוששת. ידעתי שזה לא ההורמונים, כי הכאב היה איום. ידעתי שזה לא דיכאון אחרי לידה, לפחות לא כזה "לפי הספר", שכן הייתי מאושרת עם הקטן ועם הגדולה יותר, אהבתי אותו, טיפלתי בו, נשמתי אותו עוד ועוד לתוכי. מכורה אליו.
אבל ידעתי שאני בהצפה רגשית, שאני בקריסה.
לידה כהצפה רגשית: כשמשהו מתפרק מבפנים
לא ידעתי למה אני בוכה, אבל שאני בוכה. לא ידעתי למה אני עצובה, אבל שאני עצובה עד כדי כך שאני לא יכולה להכיל את זה כמעט.
ובחרתי. אני מסתכלת על הרגע הזה היום, חודשים אחרי, והוא נראה לי כמעט מדע בדיוני. בחרתי לומר. בחרתי לשים את עצמי בחוץ, ולומר שאני לא בסדר.
הלידה הביאה איתה סחף שאני לא יודעת מהו או איך להתמודד איתו, אבל הוא שם. אני יודעת היום שיכולתי לבחור אחרת. יכולתי לחכות שזה יעבור. זה היה עובר, אני חושבת. עד הפעם הבאה כנראה. זה אחד הרגעים הדרמטיים בחיי, לא בגלל הדרמה שבו אלא בגלל שהוא שינה אותי בכל מימד שאני יכולה לחשוב עליו, והדרך עוד ארוכה.
שבועיים אחרי הלידה כבר התחלתי טיפול. כבר אז, בפעם הראשונה והרחוקה ההיא, הייתי צריכה לבחור שוב. הייתי צריכה לבחור להסתכל על החיים שלי, על התנועה שלהם, על הרגע שבו הם נעצרו והתחילו שוב. הייתי צריכה לבחור האם אני ממשיכה, בגלל שהיה ברור שלא מדובר רק בלידה.
הייתה שם ידיעה עמוקה, שלא שיערתי את העוצמה שלה, את המעמקים שלה, את ההד שלה בתוכי, שזה דורש ממני להפוך את החיים שלי. שאני נכנסת למחילת הארנב ולא יודעת איך אצא ומתי, וכל הדברים שעלולים לקרות לי באמצע הם מפחידים ואבסטרקטיים וקשים ולפעמים גם מבלבלים ועצובים ומכאיבים. כן, גם בגוף. הגוף שנשא איתו כל כך הרבה חווה גם הוא את הקושי הזה במלוא עוצמתו, לא מניח לי.
הבחירה להישען: מותר לי להגיד "אני לא בסדר"
והיום אני אחרת. אני אדם אחר. וזו רק ההתחלה. אני לא מתנהלת על אוטומט, אני לא מנוהלת על ידי דפוסים כמו בעבר. אני שמה לב לחלקים שבי, נותנת להם מקום. אני לומדת לבחור, לומדת להיות נוכחת ברגע. לומדת לנשום, הרבה לנשום. לומדת לתת מקום לקושי, לעצב, לכאב.
החיים שלי השתנו, האינטרקציות שלי השתנו, החברויות שלי וקשרי המשפחה שלי השתנו. היום אני בוחרת, אני אדון לחיים שלי, לרוח החיים שלי. כמובן שעוד נוכח הרבה קושי, הרבה עצב. אני לא חושבת שהם ילכו לשום מקום, הרי האובדן הוא אובדן והוא לא משתנה. אבל כל הדברים האלו, לאט לאט, משתלבים בתוך תנועת החיים שלי במקום לידם.
אני שקופה, מי שסביבי יודע. אני מדברת, ויש מי שמקשיב. אני לא מפחדת יותר, אני לא מתכוננת יותר. אני עצובה, אבל יש לי שקט. אני כואבת, אבל יש לי שקט. אני שמה לב, אני עוצרת, אני בוחרת.
חברה אמרה לי היום שהיא חושבת שהבחירה הזו שבחרתי – להציף, להגיד, לשנות – היא בחירה שרוב הנשים שהיא מכירה נמנעות ממנה. והיא לא אמרה לי שאני אמיצה או גיבורה, כי אני לא חושבת שזה נכון וקשה לי מאוד לשמוע את זה. לא. היא אמרה לי שהיא רואה את הקושי היומיומי הלא טריוויאלי שאני מוכנה להעמיד את עצמי בו, ושהיא רואה את השינוי האדיר שאני עושה ומרגישה אותו גם במה שאני מקרינה, גם בקשב שלי, גם בנוכחות שלי. ועוד היא אמרה שהיא חושבת שכשהיא רואה את זה, היא תהיה מוכנה לבחור אחרת.
ולכן החלטתי לכתוב, על אף החשיפה הלא פשוטה עבורי. הגוף זוכר, הנפש זוכרת. תנועת החיים יכולה להיעצר בלי שנשים לב. כי אנחנו דואגות לאחרים, כי אנחנו חזקות, כי אנחנו מסורות ונותנות. כי אנחנו לא מאפשרות למטפלים לטפל, לא מאפשרות לחברות לדאוג לנו, לא מאפשרות לבני הזוג לשאת אותנו לפעמים, כשצריך.
חשבתי שהסיפור שלי, גם אם יגיע למישהי אחת, שהיא ממש כמוני, שמשהו אורב לה שם כל כך בפנים שהיא שוכחת ממנו לפעמים – יוכל לגרום לה לבחור אחרת. אולי אצליח לומר לה: אפשר אחרת, מותר לגעת, מותר לקלף. מותר להישען, מותר להזדקק, מותר לשנות.
כי כשמקשיבים לחלק הזה שקורא לנו מבפנים – משהו קורה.
אולי יעניין אותך: