בורכתי, יש לי בעל אוהב, ילד מדהים, חברים יקרים, משפחה תומכת ונדירה ואת העבודה שכל חיי חלמתי עליה. כמובן, לא הכל מושלם אבל כמו שאומרים טפו טפו, אין תלונות… אז זהו, שיש !

כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.

חלומי היה בר השגה

עוד כילדה, ידעתי מה ארצה להיות כשהיה גדולה. רציתי לרפא, לרפא אנשים, בעלי חיים, צמחים ואת האדמה, תמיד חוויתי דברים ברגישות, השתתפתי בצער, בכיתי לנוכח סבל והרצון והיכולת להקשיב ולהניח יד מנחמת ותומכת היה שם מאז שאני זוכרת את עצמי.

כשגדלתי עוד קצת, נולד לו חלום נוסף, להיות אם, לערסל, לחבק, להזין, לנחם ולגונן על גור אדם משלי.

לשמחתי, לא חלמתי להיות פרימה בלרינה או מדענית חלל. עבורי, חלומי היה בר השגה, והנה אני היום, אם ומטפלת, רחוקה מספיק מהפנטזיה הילדותית כדי להתנהל בחיים בהצלחה וקרובה מספיק לתשוקת לבי כדי לשאוב סיפוק רב והשראה.

לא מספיק לי להיות אמא, אני רוצה גם את חיי בחזרה

אז מה עכשיו אני רוצה מחיי?

כשבני נולד, בניגוד לכל הציפיות שלי,הייתי אומללה, נתפסתי לרעיון של אם שנשארת בבית עם התינוק, עושה איתו הכל ביחד ושמה את עצמה ואת צרכיה בצד. כך עשיתי עד שהסכמתי להביט לסבל שלי בעיניים ולומר בראש מורם: "לא מספיק לי להיות אמא, אני רוצה גם את חיי בחזרה."

יקירי הוכנס בגיל שנה וחצי למסגרת, ואני יצאתי למלאכה לשקם את מה שהיה בעבר המקצוע והחלום שלי והפעם ללכת בגדול ולהתמסר.

גם אני אוהבת אותי

כל צעד וצעד בדרך כאבתי את כאב הפרידה, הפרידה מבני ופרידה מהאידיליה והחלום, כל צעד וצעד בדרך לווה באושר ובשחרור מתוך הידיעה שאני עושה את מה שטוב ונכון עבורי.

לאות אישור, לפני שנה בערך, פתאום התחיל בני לומר לי: "אמא, סוף סוף אני אוהב אותך". התמלאתי בשמחה ובלי לחשוב הייתי עונה "גם אני אוהבת אותך". ראיתי שהוא לא מסופק מהתשובה… יום אחד, כשאמר לי שוב, עניתי: "תודה אהובי, גם אני אוהבת אותי".

זה הרגיש כל כך נכון והוא נתן לי חיבוק גדול.

שד האשמה לוחש לי באוזן שאני מזניחה את בני

בשנה האחרונה, העשייה המקצועית שלי תופסת חלק גדול יותר בחיי. זה אומר יותר עבודה, יותר שעות, יותר אנרגיה והקליניקה שנולדה מתוך ריק גדול, מתמלאת בחיים, בנשים יקרות ובסיפורים. בני, לעומת זאת, הגיע לגיל מאוד עצמאי, הוא עושה הכל לבדו, יודע מה הוא רוצה ולא מתבייש להגיד. עולמו הפנימי הופך עשיר וחבריו ממלאים מקום רב חשיבות בחייו, הוא גדול.

בחודשים האחרונים התשוקה שבעשייה ובהצלחה סוחפת אותי. אני נהנית מסופקת ומאושרת מכל סיפור הצלחה וכל אישה שאני מלווה ותומכת תופסת מקום מכובד בליבי ומחשבותיי. במקביל, שד האשמה שוב מתעורר, לוחש לי באוזן שאני מזניחה את בני, שאני אם לא טובה, ששוב עבדתי 3 ימים בשבוע אחרי הצהריים מיד כשחזר מהגן וכשהייתי אתו בגינה חצי מהזמן בכלל הייתי עסוקה בטלפון.

אני משתיקה את השד מיד, ובערב, כשאני מקריאה את אותו הסיפור בפעם האלף ובעצם חושבת על המייל שיש לי לשלוח ועוד 2 טלפונים לפני השינה, פתאום הוא שוב שם עומד לצידי: "את רואה!!!"

זה חוקי ?

נרשמתי לתחרות לנשים ולאמהות עצמאיות "אמא עובדת מהבית", נשים שעשו שינוי בקריירה לאור הכניסה לאמהות ואני יושבת וכותבת את הטקסט לדף שלי, קוראת את מה שנשים אחרות כתבו וחושבת לעצמי שהגעתי למקום הלא נכון. כולן כאן עשו שינוי כדי להיות עם הילדים ואני עשיתי דווקא עכשיו את השינוי, כדי שיהיה לי מקום משלי, עולם משלי, בלי תינוקות, בלי ילדים ובלי גברים. רק אני והשבט הנשי. זה חוקי?

עוד רגע אני מתקפלת, מכניסה את הזנב בין הרגלים ונעלמת, אני מנסה להתעלם והשד צץ בכל פינה, אני מנסה לברוח והוא רץ מהר ממני, אני מנסה להתקיף והוא גודל ומתחזק.

חופש גדול, מבוקר עד לילה אנחנו בבית, בים, בגינה ואז אני בקליניקה ושקט שם, יש שם נשים ושיח של בוגרים, אני עוצמת את העיניים וצוללת לטיפול שיאצו, נושמת, מקשיבה נוגעת ברכות שאין לה כל זכר למלחמת הכריות שהשתתפתי בה לפני שעה קלה,  כמה טוב…

אני מזכירה לעצמי שאני אמא נפלאה וטובה

בנקודה מסוימת אני נעצרת, נעמדת מול השד ומול עצמי ומבקשת ממנו להיות חבר, לא מתנצלת ולא מסבירה את עצמי. פשוט רואה אותו, את המקום הזה, הכול כך מותנה. חושפת את האשליה שבו, נזכרת במקורות שלו ובמה הוא בא לשרת ומעמידה אותו במקומו. הוא מתרצה.

לעצמי אני מזכירה שאני אמא נפלאה וטובה, אמא מלאה, אמא שמחה, אמא מסופקת ואמא שיש לה כל כך הרבה לתת.

מסכימה לשים יותר גבולות ולהשתדל להיות יותר נוכחת בזמן שאני אתו, לוקחת קצת הילוך אחורה, בכל זאת אוגוסט ומשחקת אתו כמה שאני יכולה ובעיקר כמה שאני רוצה. כשלא ארצה יותר, יהיו אתו אבא או סבא או חבר ולפעמים יהיה שם לבדו.

את הדף שלי לתחרות אני כותבת בשצף, במצפון ובלב שקט. כמו אמהות רבות, גם אני מתמודדת עם האיזון העדין שבין הצורך בחוויית אמהות מספקת, בפרנסה, בסיפוק והכרה מקצועית וקצת עשייה בשביל הנשמה. כמו אמהות רבות אחרות, גם אני עושה כמעט תמיד את ה – הכי טוב שאני יכולה.

לבינתיים, הכל שקט. הושג הסכם שלום עד לפעם הבאה.

עוד אמהות כותבות:

להשלים עם עצמי=לעשות שלום בתוכי / אמא

איזו מין אמא אני שלאחרונה רוצה רק שקט / ענת

אולי לעולם לא אהיה האישה ש.. / תניה תוויל

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.