אמא אחרי לידה עם בקבוק ביד עייפה תשושה
אחרי לידה,  עזרה עצמית,  ציפיות מהסביבה

אמא אחרי לידה: "חופשת לידה זה לא פינוק, זאת הישרדות"

אני אמא אחרי לידה ומחר בערב אחגוג שבועיים ללידת ביתי הרביעית, המתוקה והנהדרת. הבוקר הספקתי לארגן את שלושת הגדולים לקייטנות, לשים מכונת כביסה, לסדר את הבית כדי שיהיה לי סלון לשבת בו להניק ולעבור על המיילים, כי אחת מהעבודה מציקה לי עם משהו שלא סובל דיחוי.

אמא אחרי לידה רגילה, כזאת שמאחת בצהריים עם ארבעת האפרוחים עד שהאיש חוזר מהעבודה בשש – שבע בערב. מנסה לנוח קצת לפני שהוא מגיע הביתה, כי האמת – לא קל.

יש כמה מרכיבים שיוצרים את האשליה שהכול בסדר אחרי לידה

זה פחות או יותר ככה מאז שחזרנו הביתה בידיים מלאות, תודה לא – ל. הבוקר החלטתי שאני כותבת, אמנם לקהילת נשים וירטואלית, אבל אני יודעת שתבין לליבי יותר מכולם ותחבק אותי מאוד גם בלי שאדע. יש בזה נחמה, וסוג של תמיכה, ואולי יקרה משהו אחר לבנות שלנו אם נהיה חכמות ונדע לעשות מעשה שאינני יודעת מהו.
אני כל הזמן מנסה להבין אצל מי הטעות, ונדמה לי שעליתי על קצה חוט. יש שני מרכיבים שאני מזהה שיוצרים את האשליה של "הכל בסדר" ושנוהל חזרה לשגרה מוזמן לחזור לעניינים.

המרכיב הראשון – קשה להיות במצב רגיש

המרכיב הראשון הוא סוג של מכנה משותף המסביר הרבה תופעות סביב מעגל הפריון, והוא שקשה מאוד להיות במצב רגיש, או ליד מצב רגיש, לאורך זמן. לא רק לסביבה שלנו קשה, גם לנו.

הרגשתי את זה ככל שהתקדם ההיריון, שהיה נעים ומיוחד ויפה וטוב, ולכן תפקדתי עד שבוע 41+5 “בלי בעיה". עבודה, ילדים, בית, סידורים, לתקשר עם כולם על הכל, כשבעצם אין סיבה עניינית לתת לעצמי את הסביבה המרופדת, את ההקשבה והשקט. הרגשתי שהלב שלי מבקש ולא יכולתי להרשות לעצמי.

בסוף חודש תשיעי הלכתי ברחוב ירושלמי בדרך חזרה מהעבודה, ופתאום פעילות רחמית שכזו, שמכריחה לעצור, לנשום עמוק, לשתות. התקשרתי לאיש שיבוא אליי מהעבודה. לא רציתי להיות לבד עם העיניים של כל הרחוב בבטן שלי הייתי צריכה יד, שיבוא לשמור עליי. הוא בא והיה מתוק והרגיע ופינק ושאל :”מה, לא נוסעים ללדת? אזעקת שווא בהריון רביעי? פאדיחות”

כמובן שבכיתי, כמובן שהוא לא הבין. עד הערב כבר הצלחנו ביחד לראות את זה, את הרגישות שיש והיא חלק מההיריון והלידה והאישה שבי. שאי אפשר להתעלם יותר, ואני לא יודעת להסביר מה זה אומר, אבל זה לא פינוק, זאת הישרדות, ממש כך.

הרגישות של תקופת המעבר סביב הלידה לא מספיק מדוברת, מתוקשרת, ומקבלת הנכחה. אפילו אנחנו לעצמנו לא מאפשרות פשוט להיות בה, בלי ביקורת, בלי חוסר סבלנות, עם הכלה ותמיכה הגיוניים. ("מה, שוב בכית?” – "לא, הכל בסדר. משחררת פרולקטין").

המרכיב השני – אז מה אם ככה זה המצב הרגיל?

המרכיב השני הוא האופן שבו אנחנו נראות כלפי חוץ, ויודעות להסביר מה אנחנו רוצות וצריכות. אני משתפת כאן בחוויה זוגית מהלידה ובטוחה שזה ייפגוש רבות מכן. הלידה הייתה נהדרת, קצרה, מרגשת, כואבת המון ושמחה. קמתי מהמיטה על הרגליים, למקלחת מפנקת וארוכה, אחרי ההנקה מצוינת, שתי כוסות תה מתוק, חיבוקים לאמא בטלפון וחילופי מחמאות הדדיים עם המיילדת המקסימה שהייתה לי.

יוצאים מהמקלחת, מגיעים למחלקה, התינוקת לידי, מקבלים חדר ריק (!)  – מה אפשר לבקש יותר מזה. ואז, האיש נסע הביתה. נכון שזה ככה תמיד, אבל – אני לא רוצה להיות לבד עכשיו!!!!!

ילדתי בחמישי בלילה, מה שאומר שנשארים שבת בבית חולים. האיש נסע להורים שלו עם הגדולים, והם גרים רחוק, ו"ככה הכי טוב, יהיה לך שקט לפני שמתחיל הבלאגאן, תנוחי", הוא בא בשישי לחיבוק וצ'ופרים לשבת ואז בא לקחת אותי בראשון, ומה אני אגיד לכן –

זה פשוט לא הגיוני להשאיר יולדת לבד. שלא תחשבו, כל מי שהייתה איתי במחלקה הייתה לבד. לא משנה כמה ביקרו אותה. אין לזה הגיון.

"נראית מעולה אחרי לידה. לא ידעתי שככה את מרגישה"

שבוע אחר כך. בבית. כולם ישנים.

"למה את כ"כ שקטה?”

"כי אין לי כוח.”

"ילדת כמו לביאה, יש לך כוח.”

"אתה צודק, תבין – כדי ללדת, אני משתמשת בכל הכוחות שיש לי. אין חלק בפנים שלא מגויס לדבר הזה. אני נגמרת כדי להוציא אותם מתוכי, בריאים ויפים ושלמים. פשוט נעלמת. ובגלל זה אמא אחרי לידה צריכה טיפה של יחס, כדי להחזיר לעצמי אנרגיה. אני יודעת שזה מוזר לך, ולכולם, כי אני בדרך כלל מוצאת כוח מבפנים, ולא צריכה עזרה, ויודעת להגדיר הכל, אבל אחרי לידה – זה מצב אפס, כי אני חייבת להתפרק כדי ללדת, וזה לוקח זמן, לאסוף את עצמי שוב, ולהחזיר כוח. נכון, כל מגע והנקה וחיבוק עם התינוקת שלי זה כמו חמצן לורידים. אבל זה לא מספיק. אני צריכה שילטפו אותי עד שאני נרדמת, שיחתכו לי סלט, ושמקלחת חמה תחכה לי מתי שארצה, אני צריכה כל הזמן צנצנת עוגיות בריאות מלאה ובקבוק מים קרים לידי, וחיבוקים בלי סוף, ומחמאות מכל הלב כדי שאצליח להאמין.

וזה לא פינוק. זה ממש הישרדות. ממש כך"
"וואו. לא ידעתי. היית נראית יותר טוב ממני אחרי הלידה…”
"גם אני לא ידעתי להסביר את זה עד עכשיו. רק ציפיתי לזה, ולא הבנתי איך אף אחד לא רואה..”.

ידעתי שהוא מבין קצת יותר

אחרי שאמרתי את זה, הכל נהיה יותר טוב. לא קיבלתי יותר עזרה, או יחס, אבל ידעתי שהוא מבין, קצת יותר. הוא גם מפרפר עם העבודה והעזרה בבוקר ואחה"צ, וישן בחדר אורחים כדי להצליח לקום בבוקר. הוא כל הזמן מתגעגע ולא פשוט לו. הוא באמת נפלא ועושה כל מה שהוא יכול. ההורים רחוקים ועסוקים, והחברות באמת הכינו אוכל, והלכו כדי לא להפריע. אין לי טענה מסודרת לאף אחד. פשוט חשוב לי להבטיח לעצמי בקול: יש לי שלוש בנות, ואני יודעת שאעשה הכל כדי שההתחלות האימהיות שלהן יהיו מרופדות, רכות, וקשובות הרבה יותר. 

כתבה: סמדר.

**

מחפשת ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה?

ליווי רגשי הוא תהליך המותאם באופן ייחודי לנשים בהריון ואחרי לידה במטרה לעזור להן להתמודד עם האתגרים הרגשיים האופייניים לתקופה דרך חמלה, קבלה, הפחתת שיפוטיות והגדלת הביטחון ההורי. כאן הפרטים למי התהליך מתאים במיוחד.

**

אולי יעניין אותך גם:

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי הלידה? / לימור לוי אוסמי
עזרה ליולדת: איך אפשר לעזור לאישה אחרי לידה שקשה לה לקבל עזרה? / לימור לוי אוסמי

5 Comments

  • מיככאלה

    קודם כל את מדהימה! הייתי רוצה לחק אותך חזק חזק! אני חשה את הבדידות שלך והקושי המובן הזה… ומקווה שבקרוב תמצאי עוד נשים יקרות בסביבה שלך שנמצאות באותו מצב ויבינו לליבך.
    קשה בימינו למצאו קהילה תומכת שהיא לא רק וירטואלית…
    אני מאחלת שללידה הבאה שלי אצליח להקים קהילה תומכת לאימהות (עוד 10 ימים…) ואם לא לפחות אני יודעת למה לצפות…
    שולחת לך נשיקות וחיבוקים
    ואם את רוצה קצת חברה אולי אני קרובה אלייך… מוזמנת לכתוב לי MIKISUTTON@WALLA.COM
    מיכאלה

  • יפעת הרץ

    תודה לך. תודה גדולה. זיקקת כל כך יפה מילים שאני לא הצלחתי להפיק לפני כמה שנים והלב רק הרגיש כמיהה בלי מילים.
    תודה לך.
    תודה לך שהבהרת שגם לביאות צריכות אריה עם רעמה או לפחות שבט מסביב.
    תודה.
    יפעת

  • נעה שפר

    סמדר יקרה,
    המילים שלך נגעו לי עמוק עמוק בבטן. הפלאת לדייק במילותייך עולם ומלואו. אני יותר ממזדהה… מזכיר לי את האמא שזקוקה לאמא (אימה) בכדי ללדת.
    המצב ההזוי של אישה במחלקת יולדות דחף אותי היישר למלונית ולחיק אישי (מזל שאמא שלי הבינה את הצורך וצ'יפרה במתנה). יחד עם זאת, הכתיבה שלך מתייחסת ליותר מהיומיים במחלקה. בא לי לזעוק איתך יחד- חופשת לידה לגברים- עכשיו!

  • אדלו

    נפלאה את!
    בררת את המילים ויצרת שורות למשפט אחד מושלם שמסביר כל כך טוב את מה שכולנו מרגישות כבר עם הלידה הראשונה.
    כשילדתי ושמעתי שבעלי לא יוכל להשאר לידי בלילות(ולא בגללו) לא האמנתי למשמע אוזני,בביתי החולים החליטו שהנשים צריכים לנוח כשבני זוגם לא לידם,למשהו זה נשמע הגיוני???
    אז נלחמתי בכל דרך אפשרית ובסוף הוא נשאר לידי ואין לי מילים להסביר כמה זה היה נחוץ במצבי.

  • אוסי

    סמדר,
    התחברתי לתחושה שלך של הצורך ביחס והתחברתי כל כך למשפט האחרון שלך. כן גם אני אעשה הכל על מנת שתי בנותי תקבלנה את שמגיע להן אחרי הלידות שלהן.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

× מעוניינת בליווי רגשי לאמהות?