לדבר איתי

מאת :

12 בפברואר 2014 | תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

לא, לא הייתי מחוברת לעצמי כל הזמן הזה. ואפילו לא ידעתי את זה. כמה מוזר.

הרי עשיתי כל הזמן עבודה פנימית, הרי אני מודעת למה שקורה, אני רואה, מרגישה, מודעת.

הרי אני מרגישה את החכמה הפנימית וההדרכה שלי כל הזמן, האינטואיציה כל הזמן ממחישה לי בתחושות את נוכחותה, מכוונת ימינה, שמאלה, או לא כלום עכשו.

 

ובכל זאת, מתי בפעם האחרונה דיברתי עם עצמי? מתי ישבתי וכתבתי לי ועניתי לי, שאלתי אותי, והירהרתי לי בנוכחות עצמי? כתיבה. זה היה הרמז הראשון, רמז עבה ומהבהב באדום, כן, ראיתי אבל העברתי.

כשאני לא כותבת או לא מציירת זה אומר. זה אומר שאני לא מחוברת, למרות שאין שום תווית ברורה שמופיעה או כתובת גרפיטי על קיר – "את לא מחוברת, תתחברי", זה לא כזה ברור ובהיר ולכן אפשר פשוט לשוט על גלי ההתעלמות הפתולוגיים, הרי זו הקרקע הראשונה, זה מרגיש כמו בית, נתעלם, נדחיק, במקרה הצורך אם ישאלו, נכחיש.

 

מתי שאלתי אותי, הי, טוב לך? לא? אז בואי נלך למקום אחר אהובה, לאן את רוצה? איך את רוצה שיהיה?

 

לא שאלתי אותי. ולא היה לי טוב. הייתי חלשה ולא היה לי מקום בשבילי, בשביל כולי, בבית שלי.

הרגשתי בודדה לחלוטין בזמן שתפקדתי כשבט שלם עבור הילדה שלי, כי ילדה צריכה שבט שיגדל אותה.

מאיפה שאבתי את זה, לא יודעת, אבל לא יצא לי משהו מפואר מזה, לא משהו שראוי לילדה שלי, לא משהו שראוי לי, לזו שמדברת עם עצמה.

 

והיה גם את הבישול. לא יכולתי להביא נוכחות יצירתית לבישול. לא, שם עמדה דלת פלדה ענקית של טירה, והיא היתה נעולה.

 

שם כן שאלתי, שוב ושוב, למה, למה אני לא מצליחה לפתוח את הדלת הזו.

כששואלים שאלות כאלו, מקבלים תשובה למה לא.

כי הדלת כבדה מידי. כי אמא שלך שנאה לבשל והיא העבירה לך את זה.

הייתי צריכה לשאול שאלה אחרת, איך פותחים את הדלת.

 

יום אחד מצאתי את המפתח. עדיין לא דיברתי עם עצמי ממש, ועם בן זוגי בטח שלא, כי אף פעם לא דיברנו, כי אי אפשר.

וראיתי שבגלל שאני בזוגיות שבה לא מדברים, הפסקתי לדבר איתי.

אולי כדי לא להצטרך להסביר לי, למה אני בוחרת בזה.

כי זו ששם היתה מתבוננת בי באהבה ושואלת בחום, זה מה שאת באמת רוצה ?

 

אבל הייתי כלואה בפחדים, בכובד, בספק עצמי, בכאוס, במה יהיה, איך אסתדר, ובכלל, אנחנו אוהבים אחד את השניה, אז למה להיפרד ?

 

בסוף עשיתי החלטה. מה היה הטריגר ? כנראה שילוב של הרבה חלקיקים.

 

חודשיים מאז שאני גרה עם הילדה שלי במקום משלנו, ואבא שלה גר בבית אחר.

 

הנה, התחלתי לדבר איתי. אני כותבת. אני מרגישה אותי, את כולי או לפחות הרבה יותר מכולי, לא רק את החלשה אלא עוד הרבה חלקים, יש לי מקום לתת להם .

 

אני עדיין מחפשת שבט ונדמה לי שהוא מתחיל להיווצר, חברה ועוד חברה, שבט מאוורר כזה.

חזרתי אליי, והעולם מסתדר שוב.

עוד אמהות כותבות:

אני רוצה ליצור / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

פצפונת / ג'ני גיטלבנד, פסיכותרפיסטית גופנית

מהרהורי ליבי- שיחה עם הגמד שבתוכי/ מיכל

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

צילום: מירי אלחדד

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

תגובה אחת ל- “לדבר איתי”

  1. חגית הגיב:

    יקרה – זה נפלא שאת בקשר עם עצמך. מכירה את הקושי הזה, הניתוק… להתרחק מעצמנו כדי לא לגעת בכאב, במהות, באמת, בחיים. והנה את נוגעת, כותבת, מתקרבת, מרגישה ומרגשת ונוגעת גם בי. חיבוק גדול ומאמינה שהשבט כבר עכשיו נרקם ועוטף אותך בהמון אהבה וקבלה. תמשיכי לכתוב…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אשה – אמא יקרה

מאת : תמר קלר

3 בינואר 201111 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, שיתופים אישיים

אמי לא היתה צריכה לומר דבר כדי לעזור לי עם הדיכאון אחרי לידה. כל מה שעשתה פשוט דיבר בעד עצמו. באינסטינקטים האימהיים, הטבעיים שלה, עשתה את כל הדברים הנכונים. היא ידעה את כל הדרכים אליי, את כל הדרכים בהם אוכל להתחיל את חיי מחדש אחרי הדיכאון, והרי מה הפלא ? הרי גדלתי ברחמה וחבל הטבור שלי היה מחובר אליה.
תמר קלר מודה מכל הלב לאמא היקרה שלה, שהיתה איתה באהבה אינסופית בתקופת הדיכאון.

פינת ייעוץ: איך להתמודד עם המחשבות השליליות והפחדים שמלווים אותנו באמהוּת?

מאת : אמא אנונימית שואלת את פינת הייעוץ

10 במרץ 20112 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, פחדים וחרדות אחרי לידה

רציתי להתייעץ בעניין המחשבות הטורדניות, הפחד והחששות שמלווים אותנו מרגע הידיעה שאת בהיריון ובעצם – כל החיים, סביב הילדים והמשפחה. כיצד מתמודדים עם המחשבות השליליות, עם הפחד שמשתלט ולעיתים מסיט אותך מהדרך הנכונה שאת כה רוצה ללכת בה?

בדרך ללידה חמישית, ולא, אני לא דתייה

מאת : ברנדמן נורית

23 בספטמבר 20116 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

השאלה שרובם שואלים אותי היא: "את דתייה?", לא אני לא. הריון ולידה זה פשוט חלק ממני.

אם לא הייתי מסוגלת להביא ילדים לעולם, זה כאילו ייקחו לי את הידיים.

תחילת הדרך לא הייתה קלה, הריון ראשון אחרי טיפולי פוריות, ילדת מבחנה שהיום היא בת תשע וכשהיא הייתה בת שנתיים אמרתי לבעלי "אני רוצה עוד".