לידה ראשונה טובה ומעצימה

מאת :

21 באוגוסט 2014 | 3 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה, עמוד הבית

 

מנצלת את הזמן שהקטן ישן. חשוב לי לשתף נשים בחוויית לידה ראשונה וטובה שהייתה לי. מאד חששתי לקראתה וחיפשתי לקרוא סיפורי לידה טובים, אך לא בהצלחה מרובה ולכן אני ממהרת לשתף בשלי.

יותם התעכב ובחר לצאת בשבוע 40+6, יומיים להסכם הפסקת האש במלחמת צוק איתן (ילד חכם).

כבר בשבוע 35 הרופא שלי אמר שהוא ממוקם מאד נמוך וכי לא נראה שאמשוך עד סוף ההריון. בשמחה וחרדה הסתובבתי בעולם, בידיעה שלא אהיה בחודש תשיעי במהלך אוגוסט, דבר ממנו חששתי. הימים עברו ואני הולכת ונהיית יותר ויותר חסרת סבלנות, כבדה וסובלת מחום בלתי נסבל והתינוק לא רוצה לצאת. החל משבוע 38, לאחר שסיימתי את כל המשימות במקום העבודה שלי, בחרתי להישאר בבית והימים הפכו ארוכים ככל שההמתנה הלכה ונמשכה. ניסיתי עליות וירידות במדרגות (גרה בקומה 3 ללא מעלית), סחיבה של שקיות כבדות, הליכה ואף אכילת מאכלים חריפים, דבר לא קרה. כשהגיע שבוע 40 התחלתי להגיע למעקב באיכילוב ובכל ביקור כזה הייתי בטוחה שהיום יראו במוניטור צירים, חייבים לראות כי הרי הרגשתי וגם הרופא אמר שלא אסחוב עד סוף ההריון. בכל פעם כזו חזרתי מדוכאת ומאוכזבת ובידיעה פנימית עמוקה שהילד הזה כנראה לעולם לא יצא, ואני אכנס לספר השיאים של גינס בזכות זה. בביקור השלישי שלי במוניטור הוחלט על בדיקה וגינלית על מנת לשקול אפשרות של סטריפינג. הרופאה בדקה ואמרה שיש פתיחה של 1.5 ואפשרי לעשות. באותו הרגע ראיתי כוכבים וצעקתי לשמיים. זה כאב אבל בדיעבד השתלם לחלוטין! עניין של מספר שניות וברגע שנגמר לא כואב יותר. הלכתי הביתה ואמרתי לעצמי – "את עשית כל מה שאת יכולה והוא יצא כשהוא ירצה, וזה בטח לא יהיה היום"… המשכתי לאכול חריף ולקוות שמתישהו בכל זאת הוא יחליט לצאת.

 

בשעה שמונה וחצי בערב, בעודי מקטרת לחברה בלונדון על כך שאין כלום וכנראה גם לא יהיה ובטח בסוף יעשו לי זירוז, אני מתחילה להרגיש כאבי מחזור קלים בגב ובבטן. החברה מציעה שאתחיל לתזמן ואני פסימית, משום שכבר חוויתי צירונים שאף היו מתוזמנים אבל לא התקדמו לשום מקום. בכל זאת מפעילה את האפליקציה שהורדתי כמה ימים קודם וממשיכה בשיחה עם החברה. תוך כדי השיחה אני שמה לב שהכאב מופיע כל כ7 דקות ונראה שזה יחסית סדיר. אנחנו מסיימות את השיחה באיחולי הצלחה והלוואי שהפעם זה באמת זה ואני מודיעה לבת הזוג שלי, שאינה בבית. היא כמוני, סקפטית ואומרת שכדאי לתת לזה עוד זמן ולראות אם מתפתח. אני בינתיים מתחילה לראות סרט וממשיכה לתזמן. לאט לאט הקצב יורד והצירים מגיעים כל 5 דקות באופן סדיר. אני שוב מתקשרת למאיה והיא אומרת שהיא חוזרת הביתה אבל דיר באלאק אם הפעם היא חוזרת סתם. אני מתעצבת ואומרת לה לבוא, נראה לי שהפעם זה אמיתי. עד שהיא מגיעה הקצב יורד לכל כארבע דקות. הכאבים ממש סבירים ואנחנו מחליטות למשוך כמה שאפשר בבית.

בשעה בשתיים בלילה, כשהצירים מגיעים כל שלוש דקות ונמשכים כדקה אנחנו מחליטות לנסוע לבית החולים, במחשבה שבטח יחזירו אותנו הביתה אבל לא נורא, איכילוב קרוב ועדיף לנסוע מאשר לפספס אפידורל במידה ומדובר בדבר עצמו. אנחנו נפרדות יפה מהחיות (שני חתולים וכלב) ונוסעות לבית החולים. שם מקבלת את פנינו אחות אנטיפטית ביותר אך לשמחתי לא היא זו שבדקה אותי. האחות שבדקה אותי הייתה מקסימה ונתנה לי תחושה שהכל יהיה בסדר. עשתה לי בדיקה וגילתה פתיחה של 3 סמ אך צוואר לא לגמרי מחוק. מחברת אותי למוניטור ולא מתרגשת מאד ממה שרואה ואני כבר בחרדה שהנה מחזירים אותי הביתה. לשמחתי היא שלחה אותי לעשות סיבוב של שעה בחצר ולחזור לעשות שוב מוניטור. במהלך השעה הזו הצירים התחזקו והגיעו לעתים תכופות יותר. עם כל ציר התנועעתי ואמרתי לעצמי שמדובר בגל שעוד רגע ייגמר. כעבור שעה נבדקתי והייתה פתיחה של 4 וצוואר כמעט מחוק לגמרי, אפשר לעלות לחדר לידה! שמחה רבה באותו הרגע, הרגשתי כמי שזוכה לעלות במדרגות הנעות לדיוטי פרי  (בשדה הישן..) ויחד עם זאת עדיין החשש שעוד רגע מישהו יגיד "סליחה, טעות, תחזרי הביתה".

 

כשהגענו למחלקה הנכספת קיבלנו את החדר עם המספר האהוב עלינו וזו כבר הייתה התחלה טובה. משם דברים קרו מאד מהר. נשאלתי לגבי חוקן וויתרתי עליו משום שביליתי מספר פעמים בשירותים במהלך הצירים, לאחר מכן ביקשו ממני לענות על מספר שאלות של היסטוריה רפואית ושאלו לגבי הרצון שלי באפידורל. בעיקרון הייתי יכולה למשוך עוד זמן בלעדיו אבל המחשבה על הכאבים שיבואו בהמשך גרמה לי להסכים מיד. מהר מאד הגיע רופא מרדים שהיה ממש מקסים והתעניין במקצוע שלי ושל בת הזוג שלי. הזריקה עצמה לא כאבה, כמובן שגם ממנה חששתי. מהרגע שהחומר הוזרק לקחו 20 דקות עד שלא חשתי כלל בצירים והמיילדת המקסימה שלחה אותי לישון, כדי לאגור כוחות. מי יכולה לישון במצב כזה?! האדרנלין בגוף לא הניח לי לרגע, רק מאיה הצליחה לישון ואני שוכבת לידה, מקנאה כי אני עייפה מאד אבל כ"כ נרגשת שלא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. מחכה שהמיילדת תגיע על מנת לבדוק פתיחה. היא מגיעה ואני מתאכזבת, לא התקדמתי הרבה, הפתיחה עומדת על 4 וחצי. היא מציעה ללכת שוב ולחזור בעוד שעה ולראות מה קורה ושוב, הפתיחה רק על 5. הקצב לא נראה לה והיא מציעה פיטוצין ומאחר ואני כבר עם אפידורל זה לא אמור לשנות לי. במקביל לחומר המוזרם לי לוריד היא פוקעת את מי השפיר ומשם הדברים מתחילים להתקדם מהר יותר. הצירים נהיים חזקים, אני כמובן לא חשה בהם אבל רואה במוניטור שמדובר בצירים חזקים מאד. מפתיחה 6 לפתיחה 8 לקח משהו כמו שעה. כאשר הגעתי לפתיחה 8 התחילו צירי הלחץ והם היו הצירים הקשים  יותר. יש תחושת לחץ מאד חזקה על פי הטבעת והמיילדת הרשתה לי ללחוץ אבל לא קרה דבר. זה לא בהכרח הקל על התחושה ולא הוציא את התינוק.. בכל ציר כזה אחזתי חזק בידה של מאיה וצעקתי "קקי" למרות שמדובר בראש של תינוק..

 

מפתיחה 8 לפתיחה מלאה לקח משהו כמו חצי שעה ומאותו הרגע הכל השתנה משום שהתחלתי ללחוץ. המיילדת המקסימה אחזה רגל אחת ומאיה את השניה ובכל ציר שהיה לי נתבקשתי ללחוץ חזק כמו בשירותים. קצת הסתבכתי עם העניין הזה כי לא היה לי ברור איך לנשום שמהלך הלחיצות אבל המיילדת הייתה סבלנית והסבירה לי שוב ושוב עד שהשתפרתי. במקביל היא עשתה לי עיסוי פירנאום מאד עדין ואמרה שהכל יהיה בסדר ושהמשמרת שלה מסתיימת בשעה 15 (השעה הייתה 14), ועד השעה הזו התינוק הזה יהיה בחוץ. הקפידה לומר לי כל הזמן כמה אני נהדרת וכמה אני יכולה וצריכה לסמוך על הגוף שלי שיודע מה הוא עושה. לאט לאט התחיל לבצבץ לו קצה ראש. נגעתי בו והוא היה רך ושעיר. בשלב כלשהו אמרתי למיילדת שהיא מכאיבה לי עם העיסוי והיא צחקה ואמרה שהיא לא נוגעת בי בכלל וזה הראש שלו שנע בתוכי. זה דירבן אותי להמשיך בלחיצות ובמקביל מאיה צילמה לי את ההתקדמות של הראש, בכל פעם הראתה לי וגם זה מאד עזר לי להבין את המיקום שלו ואת העובדה שעוד רגע הוא באמת כבר יהיה בידיים שלי. לצערי, השעה שלוש מגיעה עוד דקה והמיילדת החדשה נכנסת לחדר. נעמי, המיילדת המקסימה שלי אומרת שהיא תישאר בחדר עוד כמה דקות רק כדי לראות אותו אבל היא מבחינתה סיימה את העבודה עמי. תוך מספר רגעים המיילדת החדשה, שמרוב שהייתה חדשה בחדר אפילו את שמה לא הספקתי לקלוט, עשתה התערבות כלשהי שהוציאה את הראש של התינוק לחלוטין. ואז קרה דבר קסום ומופלא, באותו הרגע, כשרק ראשו מבצבץ הוא השמיע את בכיו הראשון. זה היה לא ייאמן פשוט. משם הכל קרה מאד מהר ותוך רגע היה לי תינוק בידיים. הגישו לי אותו סגול וענקי במיוחד. הופתעתי לגלות שהוא שקל 3.875 ואני עד היום לא מאמינה שאני הצלחתי להוציא כזה דבר מהגוף שלי.

 

לאחר שהוא יצא הוא בכה במשך כעשרים דקות, בדיוק הזמן שהיה ריך כדי לנקות הכל ולהכין את השטח לקראת ההנקה הראשונה שלו. הניחו אותו עלי והוא ינק ואני בשוק. נראה לי שעד עכשיו אני קצת בשוק והוא כבר בן 12 ימים. שתינו היינו בשוק ובאדרנלין מטורף שבכלל לא הצלחנו לבכות, דבר שהפתיע אותי ביותר שכן אני בכיינית ידועה. הוא מתוק ומקסים ואנחנו אוהבות אותו מאד.

היה לי חשוב לפרסם את הסיפור משום שאני יודעת שלי סיפורים כאלו נתנו הרבה כח ואמונה שגם אני אצליח ללדת בסוף, כמו כולן. לסיכום החוויה אני אומרת שהיא הייתה ממש ממש טובה ומעצימה, והרבה בזכות נעמי המיילדת הנהדרת, הסבלנית והנעימה שידעה לעשות בדיוק מה שצריך ולהגיד בדיוק מה שצריך מתי שצריך.

 

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

היתה לי לידת תאומים מדהימה, אז למה אני בטראומה?/ אפרת פלדמן

סיפור לידה עצמוני ועוצמתי/ חגית מנדרובסקי

ספרי איך זה שגוף יוצא מתוך גוף?/ מאיה הובני שטיינמן

 

וגם- במדור סיפורי לידה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “לידה ראשונה טובה ומעצימה”

  1. אנונימא הגיב:

    מזל טוב תמר ומאיה 🙂
    כיף לקרוא, ולהיזכר בלידה שלי שגם הייתה נפלאה…
    שתדעו ימים נפלאים של אהבה, שמחה וטוב!

  2. שני הגיב:

    תודה רבה על השיתוףף.. זה מאוד מעודד ועוזר במיוחד שמדובר על הכנה ללידה ראשונה. מחכה לזה בקוצר רוח בתקווה ללידה קלה וחוויתית בעזרת השם=)

  3. שני הגיב:

    תודה רבה על השיתוף! בהחלט מעודד 🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

גם בהריון השלישי שלי אמשיך להתרגש ?

מאת :

20 בנובמבר 2010תגובה אחת

מתוך הריון, יומן הריון

בין כל המחשבות עלו בראשי גם מחשבות על התחושות שיציפו אותי בהריונות הבאים והאם הכל יהיה מרגש כאילו זאת הפעם הראשונה שאנו חווים את הדבר הנפלא הזה שהטבע חנן אותנו לחוות ?

התשובה היא חד משמעית: כן!!!!! הזמן חלף לו ושוב הגיע הריון נוסף (שלישי).

עדיין ההתרגשות הייתה קיימת וכל החבילה גם יחד הייתה קיימת מכל המשתמע מכך.

כאן מכבדים את חופש ההנקה

מאת :

7 באפריל 20140 תגובות

מתוך הנקה

הרתיח אותנו הרעיון שנשים מעדיפות להישאר בבית מאשר להניק במרחב הציבורי, רק בגלל תגובות הציבור. לטעמנו זו בדיוק הדרת נשים, יותר מכל קווי המהדרין, והחזרת האשה לתפקידה המסורתי בבית – מגדלת את הילדים.
לכן פתחנו עמוד פייסבוק בשם "חופש ההנקה", ותכננו מדבקה שתופץ בבתי עסק המכבדים את חופש ההנקה.

סיפור לידה של תמה

מאת :

8 בפברואר 201219 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.