אני רוצה לכתוב לך מעמקי החרא (סליחה על המילה אבל זה הכי מתאר את מה שאני מרגישה כרגע) והעצב שנחתו עליי מאז 14:30 בצהריים היום.

כמה מילות רקע –

אני בחורה רווקה, בת 43, אמא יחידנית לילדה מקסימה בת 3 וחודשיים שנולדה מתרומת זרע. נמצאת בטיפולי פוריות מזה כמעט שנה וחצי בניסיון להביא עוד ילד/ה לעולם. עד כה עברתי 9 מחזורי IVF. התוצאה של הטיפול האחרון הגיעה היום מפי הרופא בעצמו. תוצאה שלילית, שוב. כל כך קיוויתי לנס (גם) הפעם אך הוא לא הגיע.

אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל לכתוב, רק מרגישה שהכתיבה תעזור לי לשחרר קצת כדי להמשיך הלאה.

הטיפולים האלה לא קשים לי פיזית. אפילו נהייתי "מומחית" בהכנת התרופות להזרקה עצמית כמובן כדי להיות כמה שפחות תלויה באחיות.

אבל הקטע הנפשי שבכל הסיפור – הוא, הוא הקשה לי ביותר כאן.

בכל סבב של טיפולים, רק בתחילת הדרך שלו, בשלב שהרופא נותן לי את הפרוטוקול, אני מתמלאת אנרגיות חדשות וטובות, תקווה ואופטימיות, ואז מתחיל שלב הסבב…בדיקות למעקב הורמונים וזקיקים … שאיבה … החזרה … 12 יום ואז…בום, טראח!! תשובה שלילית שמאוד, מאוד קשה לי כבר לחיות איתה… 🙁

אני כותבת את המלים האלה והגוש עולה לו בגרון שלי… הגוש שצועק לעולם ואני צועקת אותו גם כן.. גוש שאומר שזה לא פייר!! לא פייר שלבת שלי אולי לא יהיה/תהיה אח/ות ביולוגיים משלה!! … פשוט לא פייר!! לא פייר שיש נשים שרק מריחות את בני הזוג שלהן ונכנסות להריון…ואני – שהיה לי חלום ל-5 ילדים ולבי מתפוצץ מאהבה לעוד אחד לא מצליחה להביא לעולם אפילו 2…זה לא הוגן!!! לא הוגן גם שיש אימהות שלצערי לא מגיע להן להיות אימהות…זו זכות גדולה מאוד להיות אמא והרבה מהן לא מעריכות את זה.

הגוש הזה בגרון מציף אצלי כל כך הרבה רגשות…בין היתר – רגשות של בושה ורגשות אשם…בושה מהמקום הנשי שבו אני לא מצליחה לייצר חיים נוספים ורגשות אשם על כך שאני לא מצליחה בינתיים להביא לעולם אח/ות לבתי…:-( היא כמובן לא יודעת על זה אבל ביום מן הים אני מניחה שהיא תשאל על זה משהו…ונכון שהמירוץ עוד לא הסתיים אבל מדי פעם אני כבר חושבת קדימה.

כן, אני יודעת שאני מבוגרת…זו הסיבה היחידה שבגינה אני לא נקלטת כיום כדברי הרופא – כ-80% מהביציות שלי לא איכותיות, מה שמוריד ממש למינימום את הסיכוי שלי להיקלט…הרופא הקודם שטיפל בי ייעץ לי, במידה ואני מתכננת להיכנס לסבב של הריון נוסף, לעשות זאת כשבתי הייתה בת שנה… אך העיתוי אז לא התאים לי… בדיוק שיפצתי את הדירה שעברנו אליה ועברתי תקופה מאוד קשה בשיפוץ… כך שלא הייתי פנויה מבחינה נפשית להיכנס גם לטיפולים. הטיפולים דורשים איזושהי פניות נפשית… אני כבר לא מדברת על רוגע שאת זה בתיאוריה הרבה אנשים טובים אומרים שכדאי שאישה שעוברת טיפולים תהיה רגועה…כן, ממש…לכי תצאי לעבודה במשרה מלאה, תצאי לכביש, תקשיבי לחדשות בארצנו, תטפלי בילדה, תנהלי בית ותישארי רגועה… אז בסופו של דבר נכנסתי לסבב ב' כשבתי היתה בת שנה ו-10 חודשים… מאז, מדי פעם, אני מוצאת את עצמי מלקה את עצמי על כך שלא התחלתי קודם כי אז היה אולי סיכוי לייצר ביציות יותר איכותיות.

מעבר למגבלת הגיל שלי, קיימת עוד מגבלה והיא מס' המנות זרע שנותרו לי מאותו תורם שכיום עומדת על שניים. זה משהו שאני חושבת עליו מדי פעם – עד מתי אני רוצה להמשיך?…לא מוכנה כרגע להרים ידיים (אני בכלל בחורה שלא מרימה ידיים כל כך מהר) ורק המחשבה שבסופו של דבר הגוף שלי, הרחם שלי ייצרו רק ילד אחד – זו מחשבה שנורא עצוב לי איתה…בטיפולים האחרונים כשהגיעו התוצאות השליליות (שכמובן נהיה לי יותר ויותר קשה לקבל אותן), גם מצאתי את עצמי כועסת מאוד על הגוף שלי שלא מוכן לעשות בשבילי ובשביל בתי עוד מאמץ אחד אחרון ודי…רק נס אחד אני רוצה בבקשה והוא לא מגיע…הרופא סיפר לי על כמה ניסים שעברו אצלו ולזה אני מייחלת.

תודה על האפשרות לכתוב לך:-)

נשים נוספות שיתפו:

היונקת המושפלת| לקראת הריון/ שרית ב.

ההריון יגיע גם אם לא תירגעי/ גלית שושן

אוף, אין לי כוח, מה עושים?/ אושרה

ישנם שיתופים נוספים במדור טיפולי פוריות

* השיתוף נכתב בהתחלה כאישי אליי ולאחר התכתבות בינינו היא ביקשה להעלות לאתר. לימור.