לפעמים נוטות לחשוב שהמעבר לילד שני הוא קל יותר, זורם יותר, אפשרי יותר, נוח יותר. לפעמים זה באמת ככה, אבל לפעמים זה מרגיש אחרת. מיטל גזלה רופא, אמא חודשיים לילד שני, משתפת בכנות בתחושות שלה.
יש משהו מערער במעבר מילד אחד לשניים, בשיבה הזו הביתה בהרכב חדש, הרכב משפחתי אחר, הרכב רגשי ופיסיולוגי של אישה אחרי לידה שהוא שונה מהקודם לו. אני זוכרת שנבהלתי. מאוד נבהלתי מן התחושות, שלא הצלחתי לתת להן מילים.
כעבור חודשיים של אימהות לשניים, המילים מצאו אותי או אני אותם. אז, משתפת כאן ברגעי השיבה הביתה, בדרך לשגרה החדשה. אני משתפת כדי שעוד נשים ששבות הביתה מבית החולים בהרכב משפחתי חדש, תדענה שזה ממש ממש בסדר להרגיש את מה שהן מרגישות:
הסל-קל הזה כבד.
הוא אמור להיות קל.
המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ.
אז איך זה שהוא כל כך כבד?
איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?
כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה.
ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין.
הגוף כבר מכיר וחווה, כבר הרים משקולת זהה, אומנם לפני 4.5 שנים אבל זה בדיוק כמו לרכוב על אופניים לא?
אנחנו חוזרים הביתה בפעם הראשונה בהרכב מורחב של ארבעה.
אמא, אבא, ילד ותינוק בן 4 ימים.
עם כל פס האטה בכביש, האוטו קופץ ומתנדנד. יחד איתו אני והתפרים הכואבים בבטן שמבקשים גם הם להאט.
להאט קצב עד לעצירה מוחלטת, עד להדממת מנוע.
הדמעות זולגות יחד עם הכאב הפיסי שהוא רק קצה הקרחון, שמתחתיו סופת שלגים של פחד, עצב, בלבול.
על מי לעזאזל אני עובדת?
אין לתחושות האלו באמת שם. הכול כמו בסופה. פתיתי שלג מתרוצצים במהירות בלתי נתפסת, הרוח שורקת סביב. מי שנקלע לתוכה, נשאב במעגלים פנימה, מנסה לשווא להיחלץ, להגיע למקום בטוח.
הו כן, זו התחושה.
הדימוי הזה מביא איתו מעט הקלה, כמו כשוייז מכריז בעוד 200 מטר נגיע ל…
לאן אגיע?
אז יצאנו מהאוטו, איזה מזל שמצאנו חנייה קרובה.
אני קמה לאט בדיוק כמו שהגוף מאפשר. כמה מזל שאני קשובה לו, לגוף הזה.
הוא לא יכול במהירות, הוא צריך המון תמיכה של הידיים, של הרגליים.
בלי להפעיל את שרירי הבטן.
אי אפשר. עדיין.
מוציאה את עצמי החוצה, אל החום הנוטף הזה, הנוזלי.
כל כולי במצב צבירה נוזלי.
התחושות, הדמעות.
אני מתחילה לצעוד.
זה מרגיש כמו תינוק הצועד לראשונה, הכול מט לנפול.
לפתע, כמו מתוך סרט, מישהי שאני לא מכירה רצה אליי, שכנה מבניין סמוך.
רואה אותי, עד אליי, גם מרחוק.
רואה את הנוזלי והנשפך, את המעורער והכאוב, את הנבהל, את הרוצה לברוח.
היא מגיעה ומנחמת. מחבקת ומאפשרת.
נותנת מקום והזדהות לכל התחושות הקשות. תופסת יד, נותנת יד, עוזרת לעלות הביתה.
מציעה עוד עזרה, עוד עיניים. עוד יד רחבה על הגב, כזו שתומכת בכל חולייה וחולייה בדיוק במקום הנכון.
והכול עדיין עוד מתערער לו בימים הקרובים.
לתמהיל הנוזלים התווסף גם גודש כואב.
הכול מוצף ומציף.
בתוך ההצפה אני מחזיקה בגופי את היד הלא מוכרת על הגב, שרצה אליי מרחוק.
תנועה של חיוך נרקמת לאט בין שפתיי. מזכירה לי מעט את החיוך הרפלקסיבי של התינוק הזעיר והמתוק שלי.
מופיע ונעלם, לא רצוני אבל כזה שמביא איתו המון אור ונוכחות ברגע הזה, בכאן ועכשיו.
כאן ועכשיו מתחיל להתחייך, לחייך אליי. ברצון, מאפשר להרים את הראש מעל קו המים.
מאפשר לנשום.
להתנשם בכבדות וגם להכניס אוויר.
להניח רגע את הסל-קל.
מיטל גזלה רופא, מלווה נשים בתהליכים רגשיים בתקופת ההיריון והלידה בגישת B.O.T ונציגת women friendly.
מילה מאשת מקצוע: התמודדות עם המעבר הרגשי לילד שני
מיטל, שהיא אשת מקצוע בעצמה, כתבה ברגישות ואותנטיות לגבי המעבר מהורות לילד ראשון להורות לילד שני, והרגשות שצפים בה ואצל אמהות נוספות. זאת הזדמנות טובה להאט רגע, להקשיב אל הלב ולהכיר בזה שגם המעבר לילד שני (וגם בילדים הבאים) מחולל אצלנו, האמהות, משהו בנפש.
הולדת ילד נוסף הוא לא מעבר כמותי של "עוד ילד", אלא הנפש שלנו מגיבה אליו- כל אחת בדרכה. זה לוקח זמן לעכל את השינוי, להסתגל, למצוא איזון ויציבות, להרגיש ביטחון עם המעבר, ולהתמודד עם הרגשות החדשים והיחס החדש כלפי הילד/ה הגדולים, רגשות שלא היו שם קודם.
כשיש ציפיות שהמעבר להורות שנייה יהיה רק חלק וזורם, ייתכנו אכזבות ותסכולים, שיכולים לערער ולהוריד את הביטחון. כל הורות לכל ילד מביאה את האתגר שלה, השמחה שלה, המעבר הרגשי שלה – ויש מקום להכול, גם כשזה לא הסתדר כמו שחשבנו או רצינו.
וכמו שמיטל כתבה ברגישות, לפעמים כל מה שצריך זה עוד יד תומכת, שרואה את הקושי. לפעמים, דווקא עם ילד שני, יש נטייה פחות לתמוך ולעזור, מתוך הנחה חברתית שעכשיו קל ומוכר יותר. אבל נשים אחרי לידה שנייה, עדיין זקוקות לתמיכה, להכלה, לעזרה פיסית, למבט שיגיד – "אני רואה אותך. אני פה, איתך".
לכל מה שאת מרגישה – גם אחרי לידה שנייה- יש מקום. ואת לא לבד בזה.
אם את מרגישה שתהליך ליווי וטיפול רגשי יכול לסייע לך במעבר אל ילד שני, את יכולה לפנות אל מיטל או אליי, בשמחה. הפרטים על תהליך ליווי איתי נמצאים כאן, ואת יכולה ליצור קשר כשיתאים לך.
שלחי לי הודעה בוואטסאפ
שלך,
לימור לוי אוסמי
מטפלת רגשית בגישת CBT-ACT
יכול לעניין אותך גם לקרוא:
הריון שני: איך ההורות השתנתה במעבר לילד שני
"לכולן קל ורק לי קשה" – על מחשבות אופייניות של נשים אחרי לידה
צילום: אביה כהן