איך אשמה אמהית ממלאת אותנו כשאנחנו לא כמו "האמהות האלה" שרצינו להיות. כשהמציאות היא לא בדיוק מה שחשבנו. בפוסט רגיש ונוגה, תניה טוויל מכניסה אותנו אל הלב והמחשבות שלה, שהן של כל כך הרבה מאיתנו.
בסוף הפוסט יש מילים מאשת מקצוע על התמודדות עם אשמה אמהית.
אני מאד מאד עייפה. יש ימים טובים ויותר וימים הרבה פחות טובים. דיברת בהרצאה שלך על דיכאון אחרי לידה, על זה שכדאי לשנות את הסביבה, כדי שתתאים יותר לצרכים של יולדות – אבל אני לא יודעת בדיוק מה אני הייתי רוצה לשנות. לא יודעת להגדיר בדיוק מה.
בפנטזיה, בא לי להיות לפעמים במקום אחר, לשחות בתוך מים נעימים ולהיות נטולת דאגה.
מצד שני, הבת שלי היא הכל כרגע, אני אוהבת אותה כל כך ולא רוצה להיות בלעדיה. בא לי לישון, שעות ושעות, שינה עמוקה – כזאת שלא שומעים כלום ולא מרגישים כלום.
בא לי לשכב במיטה במקום אחד ושיביאו אליי את הכל, שיאכילו אותי, יזינו אותי, ילטפו אותי, יטפלו בי, שידברו איתי. בא לי מישהי לידי שאוכל תמיד לפרוץ בבכי מולה. ושפכתי כבר כל כך הרבה דמעות.. יש לי ממש עוד קצת.
בא לי טיפולי ווטסו, והרבה. המים כל כך נעימים ומלטפים ומקבלים אותך בכל מצב. בא לי לפעמים לצאת לנשום, אוויר צח. בא לי לקחת נשימות עמוקות שממלאות את כולי.
בא לי להיות נטולת דאגה ובעיקר בא לי להיות נטולת ״איך זה אמור להיות״. אז מה אם לא הצלחתי להכין את הפשטידה שתכננתי או לסיים את כל הכלים. אז מה שאני לא לוקחת אותה כל יום לפעילויות עם תינוקות אחרים.. אז מה שלפעמים אנחנו לבד בבית אני והיא ואני עייפה ואיטית.
האשמה מגיעה אליי בכל פעם שאני חושבת על מה אני צריכה
אז מה ..
אז האשמה. זה מה.
מכרסמת בבטן , לפעמים מכאיבה ממש.
אני שוכבת על מיטה בחדר, בעלי חזר מוקדם והוא עם התינוקת. ואני לא מצליחה לישון, אבל מצליחה לפנטז על קצת זמן לעצמי. לפנטז על כל מה שהיה בא לי. זה גם משהו.
אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת, ״האישה האחרת״ שתמיד חשבתי שנמצאת מעבר לפינה. שחשבתי שאני צריכה להיות, אני הרבה מתאבלת עליה, על האישה ההיא. ורואה שאני בעצם רק מי שאני. אולי יש בי דברים מדהימים, בטוח שיש, אבל לא אוכל לראות אם כל הזמן אחפש להיות האישה ההיא.
אולי לעולם לא אהיה מישהי שהכל תמיד מסודר ומאורגן אצלה, כמו הבת זוג של אבא שלי.
אולי לא אהיה זאת שמצליחה לקיים את עקרון הרצף, כמו המנהלת של הגן האנטרופוסופי.
אולי לא אוכל לשנות אמונות בשליפה פשוטה כמו כל אלו שמתרגלות תטא הילינג.
אולי לעולם לא אהיה כמו חמותי ש״הצליחה לעשות הכל לבד״.
אולי אהיה פשוט אני, קצת משתדלת יותר מדי, קצת שוכחת, ונזכרת שוב. קצת לא מצליחה להתמסר לגבר עד הסוף אפילו שכבר נשואה. קצת ילדותית יחד עם הבת שלי, קצת בוגרת גם.
אולי לעולם לא אצליח ליישר את כל מה שעקום סביבי, ואולי גם את עצמי, לא איישר במכה אחת ועד הסוף. אולי פשוט אהיה אני, עם הנשמה הגבוהה כל כך והידע הרחב שעדיין מחפש לו מקום בעולם הגשמי הזה. עם התדר הרגיש כל כך שעדיין לומד איך לחוש תדרים גסים יותר ולא להיפצע. עם ההשתוקקות, הכמיהה, והחוסר ידיעה לפעמים , מה לעשות איתה..
אולי אהיה זאת ששוכבת על המיטה עכשיו ובעלה מכין לה טוסט עם גבינה צהובה ועגבנייה ולא זאת שמצליחה תמיד לאכול אורגני וטבעוני.
אולי אהיה זאת שלא תמיד יודעת. עם החוסר שלמות, עם החוסר מושלמות, התכוונתי, כי אני שלמה – כך אומרים לי.
ואני יודעת שאני שלמה. אני יודעת שאני בסדר, בדיוק כפי שאני. אני יודעת יודעת יודעת אבל הדעת הזאת – מתי היא פוגשת את הגוף והנימים שלי? מתי היא נהיית חלק מהנשימה שלי?
מילה מאשת מקצוע: להתמודד עם אשמה אמהית, לקבל את האמא שאת
אין אמא שלא חווה פער בין איך שהייתה רוצה להיות כאמא, לבין איך שהיא בפועל, אבל למרות שהפער הזה שכיח ונפוץ, הוא עדיין מעורר בכל אחת מאיתנו תחושת אשמה אמהית, ותחושה שאנחנו לא בסדר כמו שאנחנו.
יש אשמה אמהית על איך אנחנו מדברות לתינוק/ת, כמה אנחנו מפעילות אותו, איך קמות בלילה, כמה נוכחות אנחנו, איך מאכילות אותם, אם משאירות אותם אם דמות אחרת, ועוד ועוד. אשמה אמהית יכולה להגיע בכל כך הרבה תחומים, ולהשאיר אותנו עייפות, מרוקנות, עם תחושה שאנחנו "לא מספיק" כאמהות.
בתחילת ההורות יש ניסיון גובר "להשיג" את האשמה האמהית, ולהיות ממש בסדר – משתדלות יותר, עושות יותר, מתאמצות. בשלב מסוים אנחנו מבינות שאי אפשר "להשיג" את האשמה. היא תמיד תגיע ותמיד יהיה לה להגיד משהו על איך אנחנו כאמהות, ולכן עולה השאלה – איך להיות כאמהות?
אם אי אפשר "להשיג" את האשמה ו"לספק" אותה, אז מה כן?
קבלה, זו האופציה. כמו שכתבה תניה טוויל פה בפוסט, קבלה היא האלטרנטיבה לאשמה, ואפשר ללמוד איך לטפח אותה. לרכוש כלים כדי לפתוח את הלב אל מה שהתנהגות ובחירה אמהית מסוימת מעוררת בנו, להסכים לחוות את הרגשות שעולים בנו (כולל את האשמה), אך לא לתת לרגשות האלה לנהל אותנו.
אפשר לעשות עצירה, בדיקה, חשיבה מחודשת לגבי- מה באמת חשוב לי כאמא? מה אני עדיין משמרת ומתאמצת לגביו, למרות שהוא בכלל לא הגיע ממני? איפה אני מבינה שאפשר לשחרר, כי זאת מי שאני כאמא, למרות שזה לא מושלם?
זו למידה שבהתחלה יכולה להיות מוזרה ולא אינטואיטיבית, כי האשמה רודה בנו להיות "טובות יותר", אבל ברגע שנפתחות אליה, מתרגלות אותה ומטמיעות אתה, אנחנו נפתחות לרווחה נפשית בהורות. לא מושלמות, לא רק נהדרות, אלא אמהות שהן אנושיות שמטפחות את מה שבאמת חשוב להן.
את כל זה ועוד אפשר גם לטפח דרך טיפול רגשי לאמהות, אתן מוזמנות ליצור קשר. אני תמיד מגיבה.
שלחי לי הודעה בוואטסאפ
שלכן,
לימור לוי אוסמי
מטפלת רגשית בנשים ואמהות, בגישת cbt-Act
אולי יעניין אותך לקרוא:
פער בין ציפיות למציאות אחרי לידה: "אני לא האמא שחשבתי שאני אהיה" / לימור לוי אוסמי
אני אמא שבוחרת לוותר על רגשות האשם / ענת רפפורט
גם את מוזמנת להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.