הנקה

אני קוראת את מה שכתבו אמהות בשבוע האחרון על ההנקה, וקשה לי. אני מתכווצת, מבינה שזה פוגש אותי במקומות עמוקים, לא מעובדים, לא שלמים. אני מנסה לתת לאצבעות להקליד, לא לשפוט, ועולה בי קול ששואל – למה התעקשתי? למה לא הצבתי גבול?
התחלנו אני ואתה בדרך לא פשוטה, ואפילו עכשיו שאני מקלידה את המילה מתבלבלות לי האותיות פעם אחר פעם ויוצאת לי המילה 'שפוטה'. זאת תחושה שמלווה אותי מאז. היום פחות, בעבר יותר.

ואני סמרטוט, לא מחייכת, עיפה כל הזמן, בוכה מכאבים בהנקה, ולא מבינה- הלוא אחותי היתה מניקה את בתה 7 דקות, מחליפה לה חיתול, שמה אותה בעריסה לישון ו מ ש ת ע מ מ ת. לא יודעת מה לעשות עם עצמה בחופשת הלידה.

אנחנו עוברות גמילה מהנקה בלילה, וזה מרגיש כמו פרידה ראשונה. נגה בת שנה ושלושה חודשים. זה לילה ראשון בלי הנקה בלילה. עוד אפילו לא גמילה מוחלטתמהנקה, למרות שגם זה כבר

איך הגעתי למצב הזה? כל כך קשה לי, כל כך חסרת אונים…

בסך הכול כשאני מסתכלת אחורה, אין שום דבר שיכולתי או רציתי לעשות אחרת.

אז למה הגעתי למקום כל כך נוראי?

כבר כמה שבועות שההנקה לא טובה לי.

היא השתנתה. היא תוקפנית יותר, תובענית יותר, ורוצה פתאום לינוק המון, ובכוח.

אמהות ממליצות על מדריכות הנקה ויועצות הנקה שעזרו להן מאוד עם ההנקה

בחיים שלי לא חשבתי שכך ייראו השבועות הראשונים של אחרי לידה. איזו טלטלה רגשית מטורפת. אתמול בלילה בזמן שהנקתי אותה את אחת ההנקות האחרונות שלנו, חשבתי לעצמי שמזמן לא הרגשתי כל כך ילדה קטנה בעצמי, כל כך אבודה, לא יודעת וחסרת אונים ומצד שני מסתכלת על הייצור הקטן ונפעמת מהמחשבה שהיא שלי. נוצרה בצלמי.