הנקה
קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
- אני אמא מספיק טובה?,
- הנקה,
- זוגיות אחרי לידה,
- חברות ובדידות,
- חוזרות לעבודה,
- מה עם הצרכים שלי?,
- מחלקת יולדות,
- מתמודדות עם נורמות וציפיות,
- ספרים לאמהות,
- עזרה ודאגה לעצמנו,
- פחדים וחרדות אחרי לידה,
- קושי אחרי לידה,
- רגשות אשם אחרי לידה,
- רוצות לישון!,
- רק אהבה,
- שיהיו בריאים,
- תחושות מגוונות אחרי לידה,
התחלתי לצלם נשים אחרי לידה (עד שנתיים אחרי הלידה) במרחב הטבעי שלהן, כדי לתעד את פעולות היומיום ואת הדינמיקה הייחודית שנרקמת בינן לבין התינוק, התינוקת או הפעוטות שלהן.
אלו מפגשי קסם, הזדמנות לפגוש ולהכיר, הזדמנות לתת הכרה ונראות למה שלפעמים אנחנו לא שמות אליו לב, הזדמנות לראות את עצמכן בעיניים טובות מבחוץ, הזדמנות לתת הכרה לתקופה קשה או נפלאה, בהתאם למה שהתקופה הזאת עבורכן.
טיפת חלב. 11:30 בבוקר. אם יש רגע גורלי בחיי, כאישה מניקה, זהו רגע השקילה. מבחינתנו, חשופות הפטמה, זה האוסקר של הפטמות, טקס "פטמת הזהב", הרגע בו אני מניחה את אוצרי נטול הטיטול כמו סצנה מעקדת יצחק של ימינו.
שקט בקהל, המצלמה עוקבת אחר תגובותיי. האחות הנחמדה, "אם כל הפטמות", מעצבת פטמת הקהל, מחכה לראות שפטמתי אכן נותנת תפוקה כמו שציפו ממנה, וזה לא מעניין שעד לא מזמן היא הייתה רק ליופי. היא קיבלה פה את תפקיד חייה, כמו קיבלה הזדמנות לשחק בסרט של טרנטינו בעודה רק בת 15.
בהריון הראשון סיפרו לי שהנקה זה טבעי, שתינוק יודע להגיע אל השד, שאישה נולדה עם היכולת להניק והנקה זה הדבר הכי מופלא בעולם.
לא סיפרו לי שבנוסף לחיבור ולאוקסיטוצין המתפזר באוויר, לפעמים זה קשה וחם, במיוחד בחודשי הקיץ, עם סינר הנקה חונק. לפעמים ההנקה פשוט מעיקה וממש לא כיף ומחברת.
לא סיפרו לי שלכולם יש מה להגיד על זה, למשל:
"זה חשוב שתניקי, למה את נותנת בקבוק?",
"איך את יודעת כמה הוא אכל כשאת רק מניקה?",
"שימי סינר, זה לא צנוע בציבור",
"למה את מתביישת? תניקי! כולנו נשים פה".
אני קוראת את מה שכתבו אמהות בשבוע האחרון על ההנקה, וקשה לי. אני מתכווצת, מבינה שזה פוגש אותי במקומות עמוקים, לא מעובדים, לא שלמים. אני מנסה לתת לאצבעות להקליד, לא לשפוט, ועולה בי קול ששואל – למה התעקשתי? למה לא הצבתי גבול?
התחלנו אני ואתה בדרך לא פשוטה, ואפילו עכשיו שאני מקלידה את המילה מתבלבלות לי האותיות פעם אחר פעם ויוצאת לי המילה 'שפוטה'. זאת תחושה שמלווה אותי מאז. היום פחות, בעבר יותר.
התקשרתי לשירות הטרטולוגי של משרד הבריאות בכדי לשאול אותם כיצד עליי לנהוג בזמן ההנקה העתידית היות ואני נוטלת תרופות פסיכיאטריות. הרופאה שמעבר לקו הבהירה לי במשך מספר דקות את ההשלכות החמורות שיש לכל תרופה שאני לוקחת.
"אנחנו ממליצים מאוד שלא להניק".
הודיתי לה, ולאחר מכן בכיתי חרישית במשך דקות ארוכות, והלכתי הביתה מהעבודה באמצע היום.
אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי, והנה מאז הנישואין חשתי כי אני נראית יפה יותר. בעלי היקר מכל עזר לי לאהוב את המראה שלי. בתקופת ההריון החזה גדל. עד אז, זה היה חלום שמעולם לא התגשם עבורי. והנה- נהיה היתרון לחסר תועלת. החזה הוא רק פריט ראווה שאין לו שום משמעות מעשית.
החלק הזה שבתוכי שמתנגד, שצועק בקול רם 'הנקה זה נהדר אבל לא בשבילי' מבקש לספר את הסיפור מנקודת מבטו.
הוא מביט בעיניים עייפות, מתיישב בגוף לאה על כיסא, אוחז בתינוק בחיוך רפה.
מסביבו ערימות של כביסה, כלים נערמים בכיור, שאריות ופליטות היום מצטברות בדפנותיו כמו מבקשות לההאחז במשהו יציב.
החלק הזה בתוכי כמו מבקש לנוע אל האימהות בחלקים ולא בבת אחת, להתמסר מתוך חיבור שייבנה במקצב תופים איטי.
ההנקה עבורו היא בבת אחת, היא שיטפון גדול.
האסימון נפל.
הבנתי שאמנם התזונה של הקטנה שלי חשובה,
אבל חשוב לה יותר אמא רגועה, שמחה. מחבקת ולא מתוסכלת.
שחררתי.
את הלחץ, המצפון, רגשות האשם.
ורק אז הצלחתי להתאהב בקטנה שלי, לשמוח בה.
'חלב אם'
הפסקתי לתת לקטנה שלי חלב,
אבל בזכות זה היא קיבלה אם."
אחד השקרים הכי גדולים של ההנקה הוא שזה קל למשתמשת. זה לא! זה עוצר את החיים, זה דורש אותך כל הזמן, זה שואב לך את החיים. לצד כל היופי והקסם, צריך תמיכה פיסית, רוחנית ונפשית.
ההנקה מבקשת טבע, אמונה, ושקט כדי להיות מחוברת למקום מרוקן כל כך. היא דורשת תמיכה פיזית- עזרה של עוד ידיים, כי השתיים שלנו מנוטרלות בהנקה. נשים צריכות כוס מים מושתת, יד שעוזרת עם הכלים והכביסות.
הרתיח אותנו הרעיון שנשים מעדיפות להישאר בבית מאשר להניק במרחב הציבורי, רק בגלל תגובות הציבור. לטעמנו זו בדיוק הדרת נשים, יותר מכל קווי המהדרין, והחזרת האשה לתפקידה המסורתי בבית – מגדלת את הילדים.
לכן פתחנו עמוד פייסבוק בשם "חופש ההנקה", ותכננו מדבקה שתופץ בבתי עסק המכבדים את חופש ההנקה.
זה מרגיש כמו פרידה ראשונה. נגה בת שנה ושלושה חודשים. זה לילה ראשון בלי הנקת לילה. עוד אפילו לא גמילה מוחלטת מהנקה, למרות שגם זה כבר באופק. אני לא מצליחה להירדם. חרדה מהבכי שעוד יבוא, מהכעס שלה, מתחושות האשמה שלי, מהריבים הפוטנציאלים עם בן זוגי. אבל מעל הכל, מרגישה שאני עומדת בפני הפרידה הראשונה […]
זהו. אני לא מניקה. היה נדמה לי שזה יימשך לנצח, אבל כנראה שבאמת לכל דבר יש סוף…
הגעתי למקום שכבר לא היה לי טוב. והרגשתי שגם לה זה כבר לא טוב במתכונת הזאת.
נהייתי עצבנית, כאב לי, הציק לי.
איך הגעתי למצב הזה? כל כך קשה לי, כל כך חסרת אונים…
בסך הכול כשאני מסתכלת אחורה, אין שום דבר שיכולתי או רציתי לעשות אחרת.
אז למה הגעתי למקום כל כך נוראי?
כבר כמה שבועות שההנקה לא טובה לי.
היא השתנתה. היא תוקפנית יותר, תובענית יותר, ורוצה פתאום לינוק המון, ובכוח.
סוף סוף יצא הפרוטוקול של ישיבת ועדת הכלכלה (14 דצמבר 2011) בנוגע לחוק לעידוד הנקה.
כל מי שעוקבת אחר הפרסומים שלי בנושא, יודעת שאני מתנגדת נחרצות לסעיף 5ב' לסעיף החוק, המחייב נשים שבוחרות לא להניק לחתום על טופס המיידע אותן על יתרונות ההנקה.
בלידה הראשונה לא הצלחתי להניק. בתוך כל סבך הרגשות בהן "שחיתי" אי ההנקה שנחשבה בעיני מהות האמהות (איזו שטות!) הפילה אותי עמוק יותר מהמקום בו עמדתי אז לתוך הדיכאון שאחרי הלידה.
אמהות ממליצות על מדריכות הנקה ויועצות הנקה שעזרו להן מאוד עם ההנקה
אני אחרי לידה (כמעט שלושה שבועות) ויש לי תובנות רבות על המון דברים.
אז אתחיל מן ההתחלה – הנקה בבית חולים. אציע מספר הצעות פשוטות
בחיים שלי לא חשבתי שכך ייראו השבועות הראשונים של אחרי לידה. איזו טלטלה רגשית מטורפת. אתמול בלילה בזמן שהנקתי אותה את אחת ההנקות האחרונות שלנו, חשבתי לעצמי שמזמן לא הרגשתי כל כך ילדה קטנה בעצמי, כל כך אבודה, לא יודעת וחסרת אונים ומצד שני מסתכלת על הייצור הקטן ונפעמת מהמחשבה שהיא שלי. נוצרה בצלמי.
ועכשיו הוא מתחיל "גן". מסגרת. אחרי שנה + עם אימא בבית, אני צריכה "למסור" אותו למישהי אחרת שתגדל אותו במקומי, שתראה את כל הדברים החדשים שהוא עושה ואני רוצה לתת לו התחלה רכה ככל שאפשר. בלי להיות תלוי באמא לשעת הצהריים שלו בגן. אז זהו, הוא צריך להירדם בלעדיי ואני זו שצריכה לעשות זאת. לא אבא.
סיפור ההנקה שלי מתחיל למעשה בעובדה שחיינו באותו זמן בהונגריה, והוחלט שאלד בהונגריה. בשלב מוקדם יחסית בהריון, הבנתי שאני הולכת לניתוח קיסרי, תמרי היתה במצג רוחבי והיה ברור שהיא לא זזה משם, כי אין לה לאן.
מאותו הרגע, התחלתי לחפש בצורה אובססיבית ממש חומר על הנקת תאומים.
הנקה היא פלא. פשוט נס. איך אפשר להסביר אחרת את המקצוענות הטבעית הזאת של תינוק רך? כאילו עבר סדרת אימונים שהכינה אותו לרגע בו יפגוש את פטמת אמו… ואיך אפשר להסביר אחרת את העובדה שהחלב של כל אם מותאם אישית לתינוק שלה? ואפילו משתנה יום יום בהתאם לצרכיו?
בתדהמה והשתאות גדולה שמעתי על הצעת החוק שעברה את הקריאה הטרומית השבוע ותועבר להמשך הכנתה בועדת עבודה, רווחה ובריאות.
התדהמה היא על הרבה חלקים בהצעה ועל עצם ההצעה עצמה. נשאלת השאלה מדוע בכלל צריך לחוקק חוק לעידוד הנקה?
אין ספק בליבי שהכוונה העומדת מאחורי ההצעה לעידוד הנקה, הינה כוונה טובה שמטרתה להיטיב עם בריאותן של תינוקינו, אך ברצוני להסב את תשומת ליבך שההצעה הפרקטית לעידוד הנקה, כפי שהיא מתבטאת בסעיף 5, נתפסת כפוגעת ו/או לא יעילה מבחינת נשים רבות.
איזו מדהימה היא ההנקה שמאפשרת את כל הדברים האלה, הרבה מעבר לאוכל, כמובן. בזמן האחרון, כמעט כל יום יוצא לי לדבר עם מישהי על כך שהנקה נועדה מראש לשמירה על רמת החיסוניות של הגוף ולא כאוכל. תפקידה כאוכל הגיע יותר מאוחר…
ואנחנו יודעות שההנקה מאפשרת עוד כ"כ הרבה דברים אחרים: מגע, חום, בטחון, חימום/ קירור, אי של שקט בסביבה רועשת, תמיכה במעבר בין שינה וערות, עזרה ביציאות ובעיכול ועוד ועוד.
ההנקה תוקפת את ההורים ובעיקר את האמהות בתקופה הכי רגישה ומטלטלת בחייהם. היא מחוברת לקשיי ההורות, לקונפליקטים, שיש לנו, ההורים בתרבות המערבית, כמו חיבור של תאומים סיאמיים….
נפגשתי עם שתי יועצות הנקה מטעם בית החולים, הנקתי רוב שעות היממה, נשברתי רק פעם אחת בבית החולים והיא טעמה בפעם הראשונה והאחרונה עד כה את טעמה של תרכובת המזון לתינוקות. בכיתי וצעקתי כאשר היא ינקה מהפטמה הפצועה, נשכתי לעצמי את השפתיים עד זוב דם בשביל לא לשחרר צעקת כאב שתבהיל אותה ותיצור התניה שלילית לשד.
בבית המשכתי להניק ללא הגבלה וגם לשאוב. כ"כ כאב לי, שאמרתי לעצמי: "עכשיו אני רוצה אפידורל!" אך בכל זאת המשכתי להניק. לבסוף, הזמנתי יועצת הנקה שאישרה שאכן יש לי חלב בשפע, אך לא הועילה לי בעניין הכאבים. כשנטע היתה בת 10 ימים בלבד, כבר לקחתי אותה לרופא ילדים כדי לבדוק אם יש לה פטרייה או לשון קשורה. הרופא שלל זאת, אך שלח אותנו לבדיקה דחופה בחשד לצהבת… יועצת אחרת הורתה לי להניק רק בתנוחה צידית
ואני עייפה, כל כך עייפה, אין לי כח להניק אותה, מעיזה לחשוב בליבי על הפסקת הנקה וחולמת על קופסאות של סימילאק, אני ממש רואה אותן מחייכות לעברי, והבקבוקים, יש כאלו בקבוקים יפים היום, וורדים, סגולים, פרחוניים אני חולמת לעצמי, ואז בזווית העין אני רואה אותה מסתכלת עליי דרך משקפיה השחורים וכאילו יוצאת לה מהספר וגוערת בי, "איך את מעזה ? בשביל מה הבאת ילדה לעולם אם אינך מתכוונת להניק אותה ? ובגלל מה ? בגלל עייפות ? איזו אגואיסטית, איזו דוגמה את נותנת ? ואת קוראת לעצמך דמות חינוכית?"
נדיר שיש לנו הזדמנות לראות איך מול עינינו משתנים ערכים תרבותיים, נורמות תרבותיות וחוקים חברתיים והנה, זה קורה. לאט לאט הולכת ותופסת מקום ההנחה שהנקה היא עדיפה, הנקה הכי טובה ובכלל, שהנקה זה הכי הכי.
אפילו להחזיק אותו לא יכולתי מרוב שהייתי חלשה וכאבה לי נורא הבטן מהניתוח. יועצת הנקה הגיע אליי עם התינוק וניסינו להניק. הוא הצליח לינוק בדיוק כמה דקות ופתאום כאילו שכח לינוק. מוזר בהחלט.
יום למחרת הביאו לי אותו שוב. עם כאבי תופת בחתך הניתוח, אני מנסה לתפוס את הילד וכל תנועה שהוא עושה מכאיבה לי ברמות שלא יתוארו. נלחמתי ללא הצלחה. הדמעות התחילו לרדת מרוב כאב. ביקשתי שוב יועצת הנקה.
הרבה מכן יכולות אולי למצוא את עצמן בתוך סיפורי. הייתי רוצה לחזק באמצעותו אתכן, אשר החלטתן לא להניק הפעם ולקוות שאולי בפעם אחרת ההנקה תתאים לכן ותצליחו (גם אם לא – ילדכם יקבל את הטוב ביותר – אני בטוחה). הייתי רוצה לחזק את אלה מכן המניקות ואולי נתקלות בקושי רב ולקוות כי ההמשך יהיה קל וטבעי יותר.
האמת שאני בעד הנקה- אבל רק אצל אחרות :)…
בילדה הראשונה ניסיתי להניק 3 שבועות ( עם תוספת של תמ"ל), היה נ ו ר א קשה, והפסקתי.
בילד השני בכלל לא רציתי להניק, אבל המשפחה לחצה ועשיתי את זה רק מתוך לחץ- שבוע ימים בלבד ! והודעתי חד משמעית שזהו ! הנקה זה לא בשבילי.
לשון קשורה היא תופעה שבה הלשון מחוברת יותר מידי בעור דק לקרקעית הפה וזה לא מאפשר לתינוק ליצור ואקום ולכן הוא אינו יכול לשאוב את החלב מהשד.
היועצת ביקשה גם מבעלי לפתוח את פיו ואז אמרה בצורה חד משמעית: " גם לבעלך יש לשון קשורה וזה עבר גם לילד". אחר כך, שסיפרנו את זה לחמותי, מתברר שגם היא לא הצליחה באמת להניק את בעלי לפני 30 שנה ואז אמרו לה שאין מספיק חלב. וזה, כאמור, מסתבר כלא נכון.
אני מניקה בסיבוב שני, ומה שעדיין מפליא אותי, זה החוסר סובלנות החברתית להנקה.
הרי זה דבר כל כך טבעי וכל כך חשוב, ובודאי לא מיני, ובכל זאת, כשאני מניקה במקום ציבורי אנשים נועצים מבט ומשתהים.
למה אני צריכה להסתגר בחדר סודי בשביל להניק ? הרי אני לא חושפת ומתערטלת בשביל משהו מיני, זה הכי טבעי בעולם…
הנקה בשבילי היא חלק בלתי נפרד מהאמהוּת. מבחינתי לא קיימת אופציה אחרת להזנת התינוקות שלי (סליחה אם זה נשמע קצת קיצוני אבל זו רק דעתי האישית והאמונה שלי – אני לא באה להטיף לכל מי שבחרה אחרת).
בשבילי לא להניק ? לא רוצה לחשוב אפילו על לא להניק… אני אמות מבפנים.
ברור שההנקה היא גם בשבילי, באיזשהו מקום, והיא גם חלק מתפיסת העולם האימהית הכוללת שלי- חשוב לי להרגיש שאני מעניקה לילדיי את הטוב ביותר.
בערך מגיל שבוע ההנקות הפכו להיות מאד לא רגועות. גיא בכתה לפני, תוך כדי, ואחרי הנקה, התפתלה וצרחה. קירבה את הראש לציצי ואז הרחיקה אותו ממנו כאילו ניסו לקרב אותה לרעל. היא הייתה יונקת קצת ופורצת בצווחות כאילו מרעיבים אותה והייתה פולטת המון. לי היה נראה שמשהו לא בסדר.
כשילדתי את בני לפני כמעט חצי שנה רציתי מאד להניק.
כשניסיתי להניק בפעם הראשונה, כמה שעות לאחר הלידה, הילד נצמד לשד וינק. אני לא יכולה לתאר את ההתרגשות שחשתי, את האהבה העצומה, את האושר הזה שאני מצליחה להזין מישהו אחר. אבל… אחרי שתי דקות הוא התחיל לצרוח. לא נצמד טוב לשד ולא הצליח לינוק כמו שחשבתי שיצליח.
לתינוקיה לא יכולתי לגשת בגלל הניתוח (עוד לא ירדתי מהמיטה וסבלתי מכאבים קשים). עזרה מהאחיות לא הצלחתי להשיג. ניסיתי להניק עוד כמה פעמים באותו יום, אבל זה גרם למפח נפש רציני לשנינו. הוא צרח.
למרות שניסיתי להניק אותה בבית החולים, לא ממש הצלחתי, אז העדפתי לסחוט קצת קולסטרום ולתת לה בכפית, ואת שאר התזונה השלימו לה האחיות בבקבוק. ביומי האחרון בבית החולים ניגשתי ליועצת הנקה שאבחנה אצל דניאלה לשון קשורה.
אי אפשר להגיד שמההיריון היה ברור לי שאניק, אבל היה ברור לי שאנסה להניק. שמעתי הרבה על כך שלא פשוט להניק ולכן לא רציתי להתחייב לעצמי ובסופו של דבר להתאכזב.
מיד אחרי הלידה לקחו אותנו לחדר שבו האחות המקסימה ניסתה ללמד אותי להניק. לא ממש הצלחתי ורוב החלב שלי לכלך את הפנים של הנסיכה הקסומה שלי. גם אני וגם האחות לא ויתרנו וכנראה שהיא הצליחה לאכול משהו.
במהלך שהותי בבית החולים, הצהרתי על "הנקה בלבד" כדי שגם בלילה יקראו לי להניק ולא יתנו לה בקבוק.
מאת : לימור לוי אוסמי
6 בנובמבר 20180 תגובות