הנקה

אני קוראת את מה שכתבו אמהות בשבוע האחרון על ההנקה, וקשה לי. אני מתכווצת, מבינה שזה פוגש אותי במקומות עמוקים, לא מעובדים, לא שלמים. אני מנסה לתת לאצבעות להקליד, לא לשפוט, ועולה בי קול ששואל – למה התעקשתי? למה לא הצבתי גבול? התחלנו אני ואתה בדרך לא פשוטה, ואפילו עכשיו שאני מקלידה את המילה מתבלבלות לי האותיות פעם אחר פעם ויוצאת לי המילה 'שפוטה'. זאת תחושה שמלווה אותי מאז. היום…

התקשרתי לשירות הטרטולוגי של משרד הבריאות בכדי לשאול אותם כיצד עליי לנהוג בזמן ההנקה העתידית היות ואני נוטלת תרופות פסיכיאטריות. הרופאה שמעבר לקו הבהירה לי במשך מספר דקות את ההשלכות החמורות שיש לכל תרופה שאני לוקחת.  "אנחנו ממליצים מאוד שלא להניק". הודיתי לה, ולאחר מכן בכיתי חרישית במשך דקות ארוכות, והלכתי הביתה מהעבודה באמצע היום. אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי, והנה מאז הנישואין חשתי כי אני נראית יפה…

אחד השקרים הכי גדולים של ההנקה הוא שזה קל למשתמשת. זה לא! זה עוצר את החיים, זה דורש אותך כל הזמן, זה שואב לך את החיים. לצד כל היופי והקסם, צריך תמיכה פיסית, רוחנית ונפשית. ההנקה מבקשת טבע, אמונה, ושקט כדי להיות מחוברת למקום מרוקן כל כך. היא דורשת תמיכה פיזית- עזרה של עוד ידיים, כי השתיים שלנו מנוטרלות בהנקה. נשים צריכות כוס מים מושתת, יד שעוזרת עם הכלים והכביסות.

  זה מרגיש כמו פרידה ראשונה. נגה בת שנה ושלושה חודשים. זה לילה ראשון בלי הנקת לילה. עוד אפילו לא גמילה מוחלטת מהנקה, למרות שגם זה כבר באופק. אני לא מצליחה להירדם. חרדה מהבכי שעוד יבוא, מהכעס שלה, מתחושות האשמה שלי, מהריבים הפוטנציאלים עם בן זוגי. אבל מעל הכל, מרגישה שאני עומדת בפני הפרידה הראשונה מהבובה שלי, פרידה שטומנת בחובה, כמו זרע, את עץ הפרידות שעוד יבואו ככל שהיא תגדל.…

איך הגעתי למצב הזה? כל כך קשה לי, כל כך חסרת אונים... בסך הכול כשאני מסתכלת אחורה, אין שום דבר שיכולתי או רציתי לעשות אחרת. אז למה הגעתי למקום כל כך נוראי? כבר כמה שבועות שההנקה לא טובה לי. היא השתנתה. היא תוקפנית יותר, תובענית יותר, ורוצה פתאום לינוק המון, ובכוח.