עזרה עצמית

לאחר הלידה, יכולה להיות תחושה של חוסר אונים, תחושה של בדידות גדולה, חוסר בטחון בעצמי ותחושה של אי מסוגלות לצד שמחה. הרגשה של עייפות גדולה מאוד בעקבות הלידה עצמה ובעקבות הטיפול האינטנסיבי בתינוק, אך גם עייפות נפשית שבאה בעקבות השינוי הגדול שהתרחש בחיים.

נשים רבות לא נחשפו לתינוקות ולא טיפלו בכאלה מעולם. בעבר נשים ילדו וגידלו ילדים ביחד, נשים צעירות שלמדו את עבודת האימהות מהבוגרות של השבט, והיום זה רחוק מלהיות כך. משפחות רחוקות גיאוגרפית אחת מהשנייה, איש איש בביתו, עם שמחותיו ועם בעיותיו וחוסר הידע יכול ליצור תחושה של חוסר ביטחון ותחושה שהאם אינה יודעת לטפל בתינוקה.

תחושת הבדידות יכולה להתבטא בכך שמיד לאחר השהות בחדר הלידה האישה חוזרת הביתה, הבעל ברוב המקרים חוזר לעבודה לאחר מספר ימים מועט, המשפחה המורחבת יכולה להיות רחוקה גאוגרפית ולפעמים היולדת לא רוצה את נוכחותה המתמדת של אימה או חמותה. פער הדורות בין האם ליולדת, צורת הגידול שלא תמיד מתאימה לצורת הגידול היום והידע הרלוונטי לתקופה, עלול ליצור בלבול ורעש מיותר ליולדת.

תבין – כדי ללדת, אני משתמשת בכל הכוחות שיש לי. אין חלק בפנים שלא מגויס לדבר הזה. אני נגמרת כדי להוציא אותם מתוכי, בריאים ויפים ושלמים. פשוט נעלמת. ובגלל זה מיד אחרי הלידה, אני צריכה כל טיפה של יחס, כדי להחזיר לעצמי אנרגיה. אני יודעת שזה מוזר לך, ולכולם, כי אני בדרך כלל מוצאת כוח מבפנים, ולא צריכה עזרה, ויודעת להגדיר הכל, אבל אחרי לידה – זה מצב אפס, כי אני חייבת להתפרק כדי ללדת, וזה לוקח זמן, לאסוף את עצמי שוב, ולהחזיר כוח. נכון, כל מגע והנקה וחיבוק עם התינוקת שלי זה כמו חמצן לורידים. אבל זה לא מספיק. אני צריכה שילטפו אותי עד שאני נרדמת, שיחתכו לי סלט, ושמקלחת חמה תחכה לי מתי שארצה, אני צריכה כל הזמן צנצנת עוגיות בריאות מלאה ובקבוק מים קרים לידי, וחיבוקים בלי סוף, ומחמאות מכל הלב כדי שאצליח להאמין