איפה אני בתוך האמהוּת?

הבוקר כשהילה התעוררה והעירה אותי, הייתי עצבנית כל כך. לא הצלחתי לראות עד כמה היא חמודה וחייכנית. רק רציתי לישון. וכמובן שזה לא קרה… אחרי שעה ארוכה של ניסיונות כושלים לחזור לישון, רועי, בעלי, לקח אותה איתו לסלון.

נשארתי לבד בחדר. בכיתי.

במקום להרגיש שהוא מנסה להקל עליי, הרגשתי שאני בעונש. המחשבה שעברה לי בראש שוב ושוב הבוקר – "אין לי שליטה". אין לי בחירה. בנוגע לשום דבר.

אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי. שאני לא מחליטה שום דבר. שאני נגררת, נשלטת, חסרת חוט שדרה. סדר היום שלי נקבע ומנוהל על ידי אחרים. וזאת כל כך לא אני…

אהובי,

אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין.

אני לא בטוחה שאתה מבין שבעקבות הלידה נפערה בינינו תהום. תהום שאולי לא תיסגר לעולם.

אני מבינה למה גברים ונשים הם כל כך שונים זה מזה, ולמה לעולם לא יוכלו להבין לגמרי אחד את השני.

מכירות את ההרגשה הזאת, שהחיים כבר פועלים מכוח אנרציה כלשהו, שהדברים- גם הטובים וגם הפחות טובים- הם פשוט ככה ואין ממש אמונה שמשהו יכול להשתנות?

זה יכול להיות בדברים שנותנים ביטחון, חברויות שאין לנו ספק שימשכו לנצח, ביטחון כלכלי שאין לנו ספק שהוא מצב קבוע ואין לנו פחד משינוי סטטוס, וזה יכול להיות בדברים פחות נעימים, נגיד, השבעה קילו שעושה רושם שלא משנה מה- הם כבר חתמו קבע על המותניים והישבן….או עבודה/ זוגיות שאני לא סובלת בה, אבל גם אין בה כבר אושר אמיתי, כיף או ריגוש כלשהו….היא פשוט שם….