איפה אני בתוך האמהוּת?

אמנם אני בגיל שבו הילדים גדולים ויש לי טון זמן לעצמי, אבל אני לא יכולה לשכוח את התקופות של צורך בחמצן רגשי ופיסי באמהוּת, את הצורך בזמן לעצמי. זמן שבו

הילד הזה נמאס עליי. כולנו מכירות את הרגעים האלה, בהם ההתנהגות של הילד מוציאה אותנו משלוותנו. זה יכול להיות רגע של תסכול כשהילד מסרב לאכול או מתעקש לעשות את ההפך

אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.

אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה. התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא ההיפך. התעורר בי קול שאמר: "רצית להיות אמא? אז ככה זה. תסבלי בשקט ותתמודדי".