לידה

עולה בי כאב ואושר בו זמנית. כאב על הלידה שלי שלא הסתיימה כפי שקיוויתי, כאב על החודרנות שחוויתי בלידה. נזכרת בחזרה הביתה אחרי כמה ימים מבית החולים. איזו הקלה הייתה זו לחזור, וגם יכולתי להיכנס למקלחת ארוכה ופתאום זה יצא והשתחרר החוצה: בכי שזרם וזרם, כאב ומתח שהשתחררו, ותמונות שרצות בראש: הצירים, הפחד, האפידורל באמצע ציר כואב והאחות שמחזיקה אותי שם שלא אזוז, המרדים, המיילדת שרק הפריעה לי להיות בתנוחה…

הלידה הראשונה הייתה בניתוח קיסרי כי התינוקת הייתה במצב עכוז. שאלו אותי על היפוך ומכל החפירות באינטרנט נראה היה שאם היפוך אז רק אצל מישהו ספציפי בירושלים. וגם זה לא הכי נעים ואפילו אם עושים היפוך יש מצב שהעובר יחזור לעכוז. כל הסימנים אמרו לי שלא לעשות היפוך.

חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממה. אומרים שכל אדם שנולד, המוות נולד אתו, הרי כולנו בסופו של דבר דוהרים לאותו סוף. שני הניגודים האלה נפגשו יד ביד ביום הזה. היום הבלתי נשכח של אהבה, כאב, סבל, אשמה, סבלנות, צעקות, בכי, שמחה, ודממה.

אני מניחה שהקושי הזה נבע מכך שכל דבר בלידה הקודמת מקושר אצלי לטראומה, ל'רע', לכישלון. הדולה, הספרים, היוגה, החלום על הלידה הטבעית. לשמחתי, אחרי תהליך העיבוד שעברתי הצלחתי גם לחוות ולהבין מה כן היה שם, מה היו הכוחות שלי, מה תמך בי, מה עזר והיה חשוב, ובעיקר מה היו הניסים שלי. בהחלט אפשר להגיד שאחד הסימנים של עיבוד נכון וטוב הוא שסיפור הלידה מכיל בתוכו לצד הקשיים גם את שאר…

אימהות רבות כל כך יוצאות בתחושות לא פשוטות מהלידות שלהן, כאילו סוחבות איתן משא מכביד להמשך החיים. לפעמים מדובר ברגע אחד מתוך הלידה כולה, שפשוט לא נותן מנוח, לפעמים קיים פער גדול, קשה לעיכול, בין הציפיות שקדמו ללידה לבין מה שהיה שם בפועל, ולפעמים זו חוויה טראומטית ממש, שמכווצת את הגוף והלב בכל פעם שעולה המחשבה על הלידה שהייתה, או על הלידות הבאות.

ג'נט בלסקס עבדה עלי. ללא שום ספק. ברור שהיא לא התכוונה, ואני מאמינה בכנות שלה כאשר היא משכנעת אותנו הנשים שללדת טבעי, בלי אפידורל, חס וחלילה בשכיבה על הגב, זה הדבר הכי נכון. בטח לפמיניסטיות ראדיקליות כמוני, שלא צריך לשכנע אותן יותר מדי בכך שגם הליך הלידה עד כה עוצב על ידי גברים בדרך שנוחה לגברים. אני חושבת שזה נכון גם עכשיו.

מה אומרת המילה טראומה? למה אני קוראת למה שעברתי ככה? לטראומה יש מאפיינים מוגדרים. במשך הזמן הבנתי שלידה, כל לידה וכך גם ניתוח קיסרי עלולים להחוות כטראומה. הסיבה שנוצרת טראומה במקום מסויים משתנה מאחת לאחת. אני יכולה רק להעיד שבשבילי הקטעים שהבאתי כאן הסבירו לי מה אני עברתי ולמה זה היה לי כל כך קשה והשפיע בעוצמה ולאורך זמן.

אני רוצה לכתוב על הלידה שבה ילדתי את בתי בכורתי. אני רוצה לכתוב עליה כיוון שהיתה לידה לי קשה מאוד. היה לי קשה תוך כדי, אבל היה לי אפילו יותר קשה אחרי. אני תוהה לגבי הסיבות שמובילות אותי לכתוב עליה לנשים אחרות ולא רק לעצמי כריפוי. אני מרגישה שיש כמה סיבות – אחת היא לשתף, לספר, שתדעו מה עברתי. יש בי רצון לאמפתיה, להבנה, להזדהות. הסיבה השנייה היא כמו צעקה…

זהו. הם מספרים לי שרק שוטפים אותי וזה נגמר. שהכול עבר בשלום. יופי. אני לא מאמינה שזה נגמר. אני עייפה מדי וכואבת מדי ורועדת מדי בשביל ממש לשמוח. אחת שתיים ו - שלוש הם סופרים והופ מרימים אותי שניים מהרגליים ושניים מהיידים על מיטת ההזזה. חיה שחוטה חסרת אונים שכמוני. זהו. בדרך לחדר התאוששות. אני מגיעה לשם וקר לי. קפוא לי. הפה יבש. אין לי קול. הרעידות לא מפסיקות. שמישהו…

הלידה הראשונה. אירוע הלידה של אביגיל היה אירוע טראומטי עבורי. אביגיל נולדה בניתוח קיסרי. חירום. טראומטי. מהלך לידה שהותיר אותי מצולקת בגוף ובנפש. חסרת כוחות, חסרת אנרגיות, חסרת אמונה בעצמי וחסרת בטחון. הרגשתי כמו מישהי שקיבל בוקס בפנים ובעיטה בבטן שהעיפו אותה עד לקיר ממול, והיא נותרה ישובה על הרצפה בחדר חשוך.

חשובלי לפרסם את סיפור הלידה משום שאני יודעת שלי סיפורים כאלו נתנו הרבה כוח ואמונה שגם אני אצליח ללדת בסוף, כמו כולן. לסיכום החוויה אני אומרת שהיא הייתה ממש ממש טובה ומעצימה, והרבה בזכות נעמי המיילדת הנהדרת, הסבלנית והנעימה שידעה לעשות בדיוק מה שצריך ולהגיד בדיוק מה שצריך מתי שצריך.

לא מזמן ליוויתי לידה שהתפתחה מאד מהר. בפגישות שלנו לפני הלידה היא אמרה שהיא בדרך כלל שקטה ולא מביעה את מה שהיא מרגישה ושחשוב לה בלידה הזו לא להיות עצורה. ההתפתחות המהירה של הלידה לא הותירה ברירה אלא להגיב לאינטנסיביות ולעוצמות - מה שגרם לה לצעוק ולנהום ולזוז במהירות וחופשיות – ונזכרתי כמה בדיוק הדבר הזה מרגש ומשמעותי לי.

ההחלטה הנכונה עבורי היא קיסרי, אבל, הוא יתנהל אחרת! בחיפוש אחר ניתוח "אחר", הבנתי שבעולם ישנה גישה של ניתוחים בגישה טבעית, אחרי חיפוש כיצד זה נעשה בארץ- הגעתי לאישה מיוחדת בשם מליסה בר אילן, שהסכימה לשתף אותי בחוויה האישית שלה והפנתה אותי למקורות נוספים שאוכל לקרוא ולקבל מידע נוסף.