לידה היא נס הבריאה, אירוע חד פעמי ובלתי נשכח, שנחקק בגוף ובנפש שלנו לכל החיים. עדות של סיפורי הלידה שלנו ומה הרגשנו בתוכה, היא עדות לעצמנו שהיינו שם, שחווינו, שהרגשנו, והיא היכולת להחזיר לעצמנו את הכוח על הסיפור.
ההחלטה הנכונה עבורי היא קיסרי, אבל, הוא יתנהל אחרת!
בחיפוש אחר ניתוח "אחר", הבנתי שבעולם ישנה גישה של ניתוחים בגישה טבעית, אחרי חיפוש כיצד זה נעשה בארץ- הגעתי לאישה מיוחדת בשם מליסה בר אילן, שהסכימה לשתף אותי בחוויה האישית שלה והפנתה אותי למקורות נוספים שאוכל לקרוא ולקבל מידע נוסף.
כולנו נכנסים ביחד לחדר ניתוח. אנחנו נפרדים מהכוח עזר עם איחולי הצלחה ומהמיילדת שנראה בהמשך. מגיעים אלינו מרדים ואח חדר ניתוח. נעשתה קבלה לחדר ניתוח. שאלות ותשובות. יש לשירלי כמה בקשות. "אפשרי להישאר עם המשקפיים כדי לראות את התינוק? אפשרי לשחרר יד אחת מהקרש כדי לחבק אותו כשהוא יוצא?" יש פרצופים, יש מבטים, יש מתח, ובסוף יש גם תשובה: "כן, למה לא?" יש ויכוח קטן בין המרדים לאח לגבי המשקפיים ובסוף יש החלטה, סוג של פשרה- כל עוד הדיאתרמיה עובדת אין משקפיים. כשמביאים לה את התינוק- אין בעיה. נשים משקפיים והיא תראה את התינוק שלה. יש הרגשה נעימה של שיתוף פעולה. יש הרגשה של שליטה, של התייחסות והתחשבות.
יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).
אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.
בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!
"אחרי שעברתי לידה אני מרגישה שאני מסוגלת להכל בחיים", משפט שאני שומעת מנשים רבות וגם אני מצטרפת אליו. כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה. אני זוכרת שלא האמנתי שיש כאב כזה, אני זוכרת שתפסתי לבעלי את כף היד חזק חזק כאילו הוא בעצמו יכול לעזור לי להחזיק את הכאב שלי. אני זוכרת שנשבעתי שלא אלד יותר, ששאלתי את המיילדת אם זה נורמלי שכואב כל כך או שמשהו לא בסדר איתי. ופעמים רבות שאלתי את בעלי איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה שלא להזדהות עם הכאב. ובעלי שעונה לי, 'אל תברחי ממנו, אל תברחי מהכאב, תקבלי, אי אפשר לברוח מהגוף עכשיו'. והנה עוד גל שוטף אותי בזיעה קרה.
הלידה הקיסרית שלי ניפצה לי את כל ה"פנטזיות" על הלידה המושלמת, בה אני יולדת באופן טבעי, ללא אפידורל, ובכלל לא כואב לי, בעלי תומך בי ואנחנו מתנשקים בין הצירים…
בפועל, הבייבי שלי היתה במנח עכוז, במשקל 4 קילו, ועודף מי שפיר…
אז במקום סיפור לידה, יש לי סיפורי צירים מוקדמים.
שבת בוקר- מתעוררת עם כאב בטן. כאב מוכר של קלקול קיבה והתכווצות בבטן- ואני קמה לשירותים.
חוזרת לישון, ואחרי שעה: שוב כאבים. אז שוב קמה (יותר נכון לומר מנסה לקום אבל יוצא לי מן גלגול כזה מהמיטה כי נורא קשה וכבד לי כבר!) ושוב משלשלת..
ככה איזה 4 פעמים.. וכבר אי אפשר לחזור לישון.
את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.
"תדחפי" היא אמרה.
"את יכולה" אמרו האחיות.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות