לידה היא נס הבריאה, אירוע חד פעמי ובלתי נשכח, שנחקק בגוף ובנפש שלנו לכל החיים. עדות של סיפורי הלידה שלנו ומה הרגשנו בתוכה, היא עדות לעצמנו שהיינו שם, שחווינו, שהרגשנו, והיא היכולת להחזיר לעצמנו את הכוח על הסיפור.
אחד הדברים שהפריעו לי ביותר, מעבר לטראומה עצמה והכעס על "למה לא סיפרו לי שזה יכול לקרות", היתה התחושה הזו, המסר הנסתר, של :"תגידי תודה. הרי היה יכול להיות יותר גרוע,ובעצם, את צריכה להיות אסירת תודה (לרופאים) שאת והתינוקת בכלל בחיים. איך את יכולה להתלונן בשעה שיש נשים שכל כך רוצות להיות אמהות ולא יכולות או שחלילה קרה להן אסון…"
איך זה כשיש לך זמן את לא ממש כותבת ודווקא עכשיו בשיא העייפות באה לה מתת כתיבה. חמישה ימים אחרי לידה, אני מתעקשת על הכתיבה הזאת הפזורה, הסתורה, זו שחייבת לפרוק רגשות טריים. אומרים שזאת הכתיבה מסוג הנחות ביותר, זאת הכתיבה המשוללת אינטרוספקציה פנימית התבוננות פנימה אמיתית, אבל אני חשה שאני צריכה לכתוב קרוב, במקום הכי אותנטי, שאוכל אח"כ לספר משהו משמעותי לילדים שלי.
אז אולי לא נלחמתי למען השלום, או עשיתי מספיק למען העולם, לפחות אספר על פלא הבריאה, על הלידה המדהימה של יותם, שנולד בעין הסערה ב-12.12.10.
חמישה ימים עברו מאז שנולדה הילה. ימים מבלבלים, ימים של הסתגלות, ימים שבהם נתתי לחוויה לשקוע, לחלחל, ורק עכשיו אני מוכנה לבטא את מה שעברתי. עברנו. אני מאוד רוצה לספר את הסיפור כמה שיותר קרוב למועד הלידה, כי יש המון דברים שאני מרגישה עכשיו שאולי יהפכו מטושטשים בהמשך, וחשוב לי לבטא גם אותם.
איך? איך לידה, שכל חיי שמעתי כמה קשה היא וכואבת, הפכה להיות בשבילי לא רק חוויה חיובית וטובה אלא גם חוויה מדהימה, מעצימה ומצמיחה שאני נזכרת בה בהתרגשות ובחיוך גדול?
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה חושבת שלא ארצה אף פעם ללדת. אמא שלי הטיבה לתאר את הלידות שלה כסיוט עלי האדמות ואני, בתגובה, הכרזתי בנחרצות שאני אאמץ ילדים ולא אלד אותם. לשמחתי עבר הרבה זמן מהילדות שלי ועד שמצאתי את בחיר ליבי ונכנסתי להריון בגיל 31, כי רק אז, כנראה, הייתי באמת מוכנה לתהליך המופלא הזה של התחברות לגוף, יצירת פלא שצומח וגודל בתוכי, לידה מרגשת ואמהות מהנה.
היום, במפגש השלישי בקורס הכנה ללידה, דיברנו על הכנה רגשית, הצפנו את הפחדים שלנו וניסינו להפוך אותם למשפטים חיוביים (כי מחשבה בוראת מציאות!!!).
אני כבר בתחילת החודש התשיעי, בעוד חודש תתרחש הלידה, ואני מתחילה להפנים את הקונפליקט הגדול שבין הצורך שלנו (לפחות שלי) לתכנן כל דבר עד הפרט האחרון, להפוך את מה שעתיד לקרות לנו למוכר וידוע באמצעות למידה והכנה, לבין הרמה הגבוהה של ה"לא צפוי" שמגיעה עם הלידה, ולבין התפיסה הטבעית לחלוטין שאין צורך בכלל להתכונן, שלידה זה "משהו שקורה לנו" ולא משהו שאנחנו עושות או מנהלות.
אמא מגיעה לפגישת הכנה ללידה. הלידה הראשונה שלה הסתיימה בניתוח קיסרי, שהיה טראומטי מאוד עבורה. היא הלכה אז באמונה מלאה שהגוף שלה יודע ללדת, שכולן יולדות ולא צריך לעשות כל כך הרבה הכנות. היא מתרגלת יוגה הפעם, קוראת, היא יודעת מה שלא ידעה אז. והפעם זה לא יהיה קיסרי.
זה מה שחשוב לה. בשביל זה היא באה אליי.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות