אהובי,
אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין.
אני לא בטוחה שאתה מבין שבעקבות הלידה נפערה בינינו תהום. תהום שאולי לא תיסגר לעולם.
אני מבינה למה גברים ונשים הם כל כך שונים זה מזה, ולמה לעולם לא יוכלו להבין לגמרי אחד את השני.
הכול מתחיל ונגמר בתהליך המדהים הזה של ההריון והלידה.
היית שם. עד כמה שיכולת להיות. הקשבת בקשב רב כשהקראתי לך קטעים מספרים, למדת יפה את שלבי הלידה, הגעת להבנה מלאה של המניעים שלי ללדת בבית, ואפילו הפכת לשגריר בעניין הזה.
שיתפתי אותך המון ברגשות שלי במהלך ההיריון, והרגשתי שאתה איתי.
אבל לא באמת היית איתי.
לא באמת הבנת איך זה מרגיש לדעת שבתוך הגוף שלי נוצר אדם. כמה אחריות טמונה בידיעה הזאת. איך פתאום כל מה שהייתי וכל מה שנהגתי לעשות משתנה בשביל המטרה הזאת – להביא חיים חדשים לעולם. איך פתאום תחומי העניין שלי משתנים, והרגלי האכילה, והבילוי… אני הופכת למישהי אחרת, בין אם ארצה ובין אם לא.
לא באמת הבנת איך זה מרגיש לאבד את הגוף שלי, זה שעבדתי כל כך קשה כל השנים כדי להגיע למצב שאני אוהבת אותו ונהנית ממנו, זה שטיפחתי ושיזפתי ומרחתי בקרמים וחיטבתי. לאבד לגמרי את המראה החיצוני שלי, שתמיד חשבת שאומר עלי כל כך הרבה, שמציג אותי ואת מי שאני לעולם. ועכשיו הוא משתנה. ולא בהכרח לטובה. הוא משמין, הוא מתנפח, לפעמים הוא "לא פועל טוב", ואני לא ממש מתפקדת כמו שהייתי רגילה, או כמו שרציתי. ואני כבר לא אני. אני כבר "אני בהיריון". מישהי אחרת לגמרי. מבפנים ומבחוץ.
לא באמת הבנת מה זה להרגיש את התינוקת שלי זזה בתוך הבטן. כמה מדהים ומרגש ומפחיד… כמה אלוהי ומופלא ובלתי נתפס! כי לשים יד מבחוץ ולהרגיש בעיטה מזדמנת זה ממש לא משתווה לאיך שזה מרגיש מבפנים. במיוחד לקראת הסוף, כשהיא מתמתחת ומותחת, נאבקת עם הגוף שלי, עם האיברים הפנימיים שלי, בשביל עוד קצת מקום.
ועד כמה שהיית שם בלידה, עד כמה שידעת לטפל בי, ללטף, להרגיע, לשכך את הכאב, עד כמה שאהבת והתרגשת, ונגעת – לא באמת הבנת עד כמה זה כואב. עד כמה זה עניין של חיים ומוות, עד כמה זה מפחיד, ועד כמה זה משמח.
לא באמת הבנת איך זה מרגיש כשהגוף נשבר ונפתח ונפער, ומצליח לדחוף החוצה תינוקת בגודל אמיתי, כזאת שאנחנו פתאום מלטפים ומחבקים, כבר לא בתוך הבטן…
אתה לא באמת מבין עד כמה זה לא נתפס שהתינוקת הזאת, שאנחנו מטפלים בה עכשיו, גדלה אצלי בתוך הגוף במשך תשעה חודשים.
ועד כמה שטיפלת בי אחרי הלידה, תמכת ברגעים הכואבים, לא תבין לעולם עד כמה קשה זה לדעת שבימים הכי מאתגרים, הימים הראשונים שלי כאמא, אני נאלצת להתמודד עם כאבים והחלמה, עם גוף שלא מתפקד לגמרי, עם רחם שמדמם, כאילו בוכה על אובדן העובר שחי בתוכו דמעות של דם, עם פצעים שצריכים להיסגר ולהתאחות, עם שדיים גדושים וכואבים, ועם עייפות כל כך גדולה שאי אפשר להאמין שאי פעם אצליח להתגבר עליה…
ועד כמה שתמכת בי בהנקה, התעוררת איתי בלילות כדי לעזור, לא תבין לעולם איך זה מרגיש להניק. איך זה מרגיש לדעת שהחלב שיוצא ממני הוא הקיום של הילדה שלי. מתאים רק לה ובמיוחד בשבילה, ונותן לה את כל מה שהיא צריכה. כמה זה מרגש וכמה זה קשה ותובעני לדעת את זה.
לא תבין לעולם איך הלב נקרע כשהיא בוכה ולא ברור מה יש ומה קרה… איך הגוף רועד וכואב יחד עם כל צווחה שיוצאת לה מהפה הקטן וחסר האונים הזה…
כמה רגשות אשמה וכמה תסכול, כמה ייאוש כשהיא בוכה, או מקטרת, או לא נרדמת, או לא מחרבנת, או לא אוהבת מקלחת…
וכמה אושר כשהיא מחייכת, ומביטה בי בעיניים הקטנות והמבינות האלה, וקוראת בלי קול "אמא יקרה"…
לא תבין לעולם כמה כואב לי בכל פעם שאני נזכרת בלידה. כמה מרומה אני מרגישה ע"י הטבע שלנו והאלוהים שלנו, שעשה את זה כל כך כואב. מה הטעם?
כמה עצוב לי כשאני תוהה אם אי פעם יהיה לי האומץ לעשות את זה שוב… חושבת שבטח ארגיש כל כך טיפשה ביום שבו אחליט לעשות את זה שוב…
אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין את כל זה. ואני לא יודעת אם ההסברים עוזרים. כי לא עברת את זה ולא תעבור את זה. לעולם.
ואני לא יודעת אם אני יותר שמחה בשבילך או עצובה בשבילך.
** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.
עוד אמהות כותבות:
כולם רוצים ממני אהבה / לימור גריף
מדברת לקיר| תקשורת זוגית אחרי לידה/ רותי שלו
"וזמן לעצמם יש להם?" | על התפרקות הזוגיות/ שירה ריכטר, אמנית
נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי/ אמא ל 3
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.