אהובי

מאת : שירה דרוקר

12 ביולי 2011 | 38 תגובות

אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין את כל זה. ואני לא יודעת אם ההסברים עוזרים. כי לא עברת את זה ולא תעבור את זה. לעולם.

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, זוגיות אחרי לידה

אהובי,

אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין.

אני לא בטוחה שאתה מבין שבעקבות הלידה נפערה בינינו תהום. תהום שאולי לא תיסגר לעולם.

אני מבינה למה גברים ונשים הם כל כך שונים זה מזה, ולמה לעולם לא יוכלו להבין לגמרי אחד את השני.

הכול מתחיל ונגמר בתהליך המדהים הזה של ההריון והלידה.

 

היית שם. עד כמה שיכולת להיות. הקשבת בקשב רב כשהקראתי לך קטעים מספרים, למדת יפה את שלבי הלידה, הגעת להבנה מלאה של המניעים שלי ללדת בבית, ואפילו הפכת לשגריר בעניין הזה.

שיתפתי אותך המון ברגשות שלי במהלך ההיריון, והרגשתי שאתה איתי.

אבל לא באמת היית איתי.

לא באמת הבנת איך זה מרגיש לדעת שבתוך הגוף שלי נוצר אדם. כמה אחריות טמונה בידיעה הזאת. איך פתאום כל מה שהייתי וכל מה שנהגתי לעשות משתנה בשביל המטרה הזאת – להביא חיים חדשים לעולם. איך פתאום תחומי העניין שלי משתנים, והרגלי האכילה, והבילוי… אני הופכת למישהי אחרת, בין אם ארצה ובין אם לא.

לא באמת הבנת איך זה מרגיש לאבד את הגוף שלי, זה שעבדתי כל כך קשה כל השנים כדי להגיע למצב שאני אוהבת אותו ונהנית ממנו, זה שטיפחתי ושיזפתי ומרחתי בקרמים וחיטבתי. לאבד לגמרי את המראה החיצוני שלי, שתמיד חשבת שאומר עלי כל כך הרבה, שמציג אותי ואת מי שאני לעולם. ועכשיו הוא משתנה. ולא בהכרח לטובה. הוא משמין, הוא מתנפח, לפעמים הוא "לא פועל טוב", ואני לא ממש מתפקדת כמו שהייתי רגילה, או כמו שרציתי. ואני כבר לא אני. אני כבר "אני בהיריון". מישהי אחרת לגמרי. מבפנים ומבחוץ.

לא באמת הבנת מה זה להרגיש את התינוקת שלי זזה בתוך הבטן. כמה מדהים ומרגש ומפחיד… כמה אלוהי ומופלא ובלתי נתפס! כי לשים יד מבחוץ ולהרגיש בעיטה מזדמנת זה ממש לא משתווה לאיך שזה מרגיש מבפנים. במיוחד לקראת הסוף, כשהיא מתמתחת ומותחת, נאבקת עם הגוף שלי, עם האיברים הפנימיים שלי, בשביל עוד קצת מקום.

ועד כמה שהיית שם בלידה, עד כמה שידעת לטפל בי, ללטף, להרגיע, לשכך את הכאב, עד כמה שאהבת והתרגשת, ונגעת – לא באמת הבנת עד כמה זה כואב. עד כמה זה עניין של חיים ומוות, עד כמה זה מפחיד, ועד כמה זה משמח.

לא באמת הבנת איך זה מרגיש כשהגוף נשבר ונפתח ונפער, ומצליח לדחוף החוצה תינוקת בגודל אמיתי, כזאת שאנחנו פתאום מלטפים ומחבקים, כבר לא בתוך הבטן…

אתה לא באמת מבין עד כמה זה לא נתפס שהתינוקת הזאת, שאנחנו מטפלים בה עכשיו, גדלה אצלי בתוך הגוף במשך תשעה חודשים.

ועד כמה שטיפלת בי אחרי הלידה, תמכת ברגעים הכואבים, לא תבין לעולם עד כמה קשה זה לדעת שבימים הכי מאתגרים, הימים הראשונים שלי כאמא, אני נאלצת להתמודד עם כאבים והחלמה, עם גוף שלא מתפקד לגמרי, עם רחם שמדמם, כאילו בוכה על אובדן העובר שחי בתוכו דמעות של דם, עם פצעים שצריכים להיסגר ולהתאחות, עם שדיים גדושים וכואבים, ועם עייפות כל כך גדולה שאי אפשר להאמין שאי פעם אצליח להתגבר עליה…

ועד כמה שתמכת בי בהנקה, התעוררת איתי בלילות כדי לעזור, לא תבין לעולם איך זה מרגיש להניק. איך זה מרגיש לדעת שהחלב שיוצא ממני הוא הקיום של הילדה שלי. מתאים רק לה ובמיוחד בשבילה, ונותן לה את כל מה שהיא צריכה. כמה זה מרגש וכמה זה קשה ותובעני לדעת את זה.

לא תבין לעולם איך הלב נקרע כשהיא בוכה ולא ברור מה יש ומה קרה… איך הגוף רועד וכואב יחד עם כל צווחה שיוצאת לה מהפה הקטן וחסר האונים הזה…

כמה רגשות אשמה וכמה תסכול, כמה ייאוש כשהיא בוכה, או מקטרת, או לא נרדמת, או לא מחרבנת, או לא אוהבת מקלחת…

וכמה אושר כשהיא מחייכת, ומביטה בי בעיניים הקטנות והמבינות האלה, וקוראת בלי קול "אמא יקרה"…

לא תבין לעולם כמה כואב לי בכל פעם שאני נזכרת בלידה. כמה מרומה אני מרגישה ע"י הטבע שלנו והאלוהים שלנו, שעשה את זה כל כך כואב. מה הטעם?

כמה עצוב לי כשאני תוהה אם אי פעם יהיה לי האומץ לעשות את זה שוב… חושבת שבטח ארגיש כל כך טיפשה ביום שבו אחליט לעשות את זה שוב

אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין את כל זה. ואני לא יודעת אם ההסברים עוזרים. כי לא עברת את זה ולא תעבור את זה. לעולם.

ואני לא יודעת אם אני יותר שמחה בשבילך או עצובה בשבילך.

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

עוד אמהות כותבות:

כולם רוצים ממני אהבה / לימור גריף

מדברת לקיר| תקשורת זוגית אחרי לידה/ רותי שלו

"וזמן לעצמם יש להם?" | על התפרקות הזוגיות/ שירה ריכטר, אמנית

נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי/ אמא ל 3

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

38 תגובות ל- “אהובי”

  1. שירה, יא מהממת אחת!
    מעניין אותי לשמוע איך הוא הגיב.. (אפשר גם בפרטי)

  2. אוסי הגיב:

    וואו מדהים!

  3. שירה, את כל פעם מדהימה אותי מחדש, והפעם במיוחד. פשוט ריגשת אותי עד דמעות. כתבת בדיוק את מה שאני מרגישה, אחד לאחד, ולא מצליחה לבטא במילים.
    יש לך כשרון כתיבה נדיר, שאת מצליחה ככה לתרגם את הרגשות שלך למילים כתובות, ותדעי שאת עושה חסד גדול עם הרבה אימהות כי את נותנת לנו את ההבנה הזו שאנחנו לא לבד.

    • שירה דרוקר הגיב:

      נטע, תודה.
      בשבילי התגובות הן אלה שנותנות את ההבנה הזו שאני לא לבד…

      • אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

        שירה את מדהימה אני מזדהה איתך מאוד, צודקת לחלוטין גם אני מנסה להסביר ולהזכיר את כל מה שהיה ובתי רק בת 5 חודשים ואת כל כך צודקת, ובאמת מעניין איך הוא הגיב?
        פשוט כתבת האון מרגש קסום ויפה , יש לי בעניים דמעות.

        פשוט אהבתי!!!!

  4. רות הגיב:

    מרתק לגלות כמה דומים הדברים שרשמת למחשבות שחלפו לי בראש אחרי הלידה הראשונה. היום שנה וחצי אחרי הלידה השניה וקצת לפני ההריון הבאה אני רוצה להגיד לך שהיום העברתי את הפוקוס אל בן זוגי. בחמלה רבה אני מבינה שגם אני לא אבין לעולם מה זה להפוך להיות אבא ובהרבה מובנים ללדת את עצמך מחדש כגבר. מה זה למצא בליבך תהומות של סבלנות למפלצת ההורמונים שגדלה לה לידך מחליפה את אשתך הנאה, המבינה והמכילה. כשנפל לי האסימון שגם הוא אהובי עבר, עובר ויעבור עוד שינויים במקביל ולא במנותק ממני אהבתי אותו יותר. כך מתחיל תהליך של התקרבות לא התרחקות

  5. נעה גביש הגיב:

    וואי שירה.. איזו צמרמורת….

    איזה כייף לך שיש לך את היכולת לבטא במילים כלכך יפות… כל כך נוגעות
    את הבפנים שלך
    (אני כבר יומיים יושבת על משהו שבנשמה שלי ולא מצליחה לכתוב)
    מקסים כתבת….למרות הכאב הפיזי והנפשי של הבאת ילדים לעולם זו המתנה שרק אנחנו הנשים קיבלנו.

    מאוד מסכימה עם רות שגם אנחנו לא יכולות להבין מה בן זוגינו עובר בניבכי נשמתו בתקופת ההריון לידה וכו…
    איזה פחדים, חששות ומחשבות עוברות עליו ושוא לא תמיד משתף כדי לאפשר לי לעבור את החוויה שלי, כדי לא להעמיס עוד. 🙂

    אהבתי מאוד את המילים שלך
    את פשוט נהדרת }{

  6. יוליה הגיב:

    גם בתור אישה שעברה לידה ומזדהה עם כל מילה שנכתבה הנ"ל בכשרון כה רב, עדיין אי אפשר בכלל להבין את כל תהליך ההריון והלידה – זה פשוט פלא מופלא ובלתי נתפס

  7. הילה הגיב:

    שירה מדהים, מזדהה מאד עם כל מה שכתבת. זו מוזר, שאת יודעת שכמה שהוא לא ישתדל הוא אף פעם לא יבין עד הסוף מה את מרגישה.

  8. חושבת על זה עכשיו שהגבר היחיד שכתב באתר הפסיק.. כל כך חסר לשמוע את הזווית הגברית עכשיו

    • נעה גביש הגיב:

      האתר הוא על נשים שמדברות אימהוּת, לא? 🙂

      מה עם להרים אתר או מיני אתר (שמחובר לזה) לאבות מדברים אבהוּת? דרבני עוד אבות לכתוב…
      הזוית הזו בהחלט חסרה…יכולה לומר לך שאישי שהוא גם אב ילדי 🙂 דיבר ומדבר וזה היה ועדיין נפלא ומרגש לשמוע את הדברים מהזווית הגברית, האבהית.

  9. ענת רפופורט הגיב:

    האאאא (אנחה פולנית כבדה)
    מצד אחד כתוב מקסים ונוגע, מצד שני יש לי בעיה עם התוכן שבעיקר שם דגש על הפער בין האמא לאבא, וזה בדיוק בעיני מה שבסופו של דבר יוצר מרחק בן בני הזוג בתקופה הזו.
    זה זמן לשמור על הקשר הזוגי ולא לחפש הפרדות והבדלים.
    אולי פשוט לא הבנתי… אני לא יודעת, זה מה שעלה לי מול מה שנכתב.

  10. שירה יקרה,
    איזה יופי כתבת. יש טקסט ששני אנשים שאני מאוד אוהבת בשם שי ואורית אור כתבו ונראה לי שידבר אלייך. זה טקסט על זוגיות…הנה הקישור- http://nashimahut.wordpress.com/%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa/%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%a9%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%94/
    אני באופן אישי חושבת שלבטא את הדברים זאת התחלה ממש טובה דווקא להתקרבות-
    קודם להכיר במה שקורה ואז אפשר גם לצמוח ולגדול אל המקום החדש..
    בכל אופן נגעת בי מאוד. תודה, רות

  11. שירה דרוקר הגיב:

    אני כל כך נרגשת לקרוא את התגובות של כולכן…
    רוצה לשתף אתכן במשהו.
    כתבתי את המכתב לבעלי, כשהילה הייתה בערך בת חודש, הוא אוהב שאני כותבת לו, והתרגש מאוד מהתוכן…
    הכתיבה עצמה עזרה לי "להיפרד" מהרגשות השליליים שהיו לי. כבר הזכרתי שכתיבה היא סוג של תראפיה בשבילי.
    והקריאה עזרה לו להבין קצת יותר מה עובר עלי, ולנסות להתחבר יותר. או לפחות להבין שהוא לא מבין, ולשאול ולהתעניין יותר.
    בתגובה הוא סיפר לי דברים שעברו עליו שגם אני לא אבין לעולם…
    המכתב הזה לא הרחיק בינינו. הוא דווקא קירב בינינו, על בסיס ההבנה שאנחנו לא אותו הדבר. שאנחנו שונים גם כשאנחנו חווים את אותה החוויה. שאנחנו חווים דברים אחרת. ושאנחנו לא "אחד". אנחנו שניים שונים ושווים, שמנהלים חיים משותפים וגם נפרדים.
    ומה שחשוב זה שבסופו של דבר, אחרי שעברנו כל אחד בנפרד את היום שלו, אנחנו יודעים לשתף, לאהוב, להיפתח ולדבר, ומצמצמים את המרחק…

    • אוח, כמה הייתי רוצה שבעלך יכתוב את הצד שלו..

    • סיון קונוולינה הגיב:

      שירה,
      הטקסט עצמו מקסים, עוצמתי ומרגש, ומאוד הזדהיתי עם מה שכתבת, למעט אולי התחושות בקשר ללידה הבאה. אבל הפלת אותי לגמרי עם מה שסיפרת כאן על העיתוי, כי זה בדיוק – אבל בדיוק – מה שעשיתי אני כשהתינוקת שלי היתה בת חודשיים, כשהרגשתי איך אני אוטוטו קורסת תחת העומס של להיות אמא-מניקה-עקרת בית-אישה-אשת איש וכמה קשה היה לי שאפילו הצרכים הכי קיומיים שלי (פיפי-לשתות/לאכול-לישון), שלא נדבר על חשקים ורצונות, נדחקו הצידה.
      כתבתי לגדי, בעלי המקסים, התומך והמבין, מכתב של שלושה עמודים שבהם הסברתי בדיוק מה שכתבת- במילים שלי, בדמעות שלי, בייאוש שלי.
      באותו יום הוא חזר הביתה וראה את ההבעה המותשת שלי, ושאל: את רוצה לדבר? ואז פשוט שפכתי בפניו את כל תוכן המכתב, במונולוג קולח (לא היה סיכוי לעצור אותי), כי הרגשתי שפנים מול פנים זה יותר נוגע, ואולי הוא יותר יבין.
      זו היתה שיחה אחת מיני רבות שניהלנו בזמנו כדי להבין יחד איך מתמודדים עם המהפך הזה שנקרא "הורות", אבל היא היתה השיחה שהכי הכי קירבה בינינו באותה תקופה.
      היה לי כיף לקרוא, תודה ששיתפת!

  12. איזה מרגש, שירה.
    מעניין.. איך הגיב האיש שלך???

    מלאכי דולה
    דולה – תומכת לידה
    מדריכת הכנה ללידה
    דולה לאחר לידה
    מטפלת בשמנים ופרחי באך
    משווקת אלופירסט
    נייד 054-2429622
    http://WWW.MALACHY.DULOT.ORG.IL
    mailto:maldoula2@gmail.com

  13. כאמא שילדה לפני כמה חודשים בפעם השנייה אני יכולה מאוד להזדהות עם כמה מהדברים שכתבת. אבל עצוב לי שכואב לך להזכר בלידה. אפשר ללדת אחרת. לידה לא צריכה להיות חוויה טראומטית או דרמטית. כמו שלהכנס להריון זו חויה נעימה, כמו שההריון עצמו זו תקופה ממלא ומדהימה כך גם הלידה עצמה יכולה להיות חוויה מעצימה שמהווה מקור להשראה ותזכורת לכוח האין סופי שלנו כנשים. הלידה כחוויה שלא נרצה לשכוח. אפשר ללדת אחרת בלידה רגועה לאמא ולתינוק..ההיפנוברת'ינג נותן את הכלים ללידה כזו
    ממליצה בחום

    • היי רבקה, שמחה שהצטרפת לאתר 🙂
      מקווה ששירה תשיב לך, אך מרגישה גם צורך להגיב מרחשי ליבי על דברייך הקצרים, אך המשמעותיים, שנגעו לי ישר בבטן הרכה…
      אני לא יודעת אם לידה "צריכה" להיות טראומטית או לא, אבל מסיפורי לידה של נשים רבות, היא בהחלט נחווית כך פעמים רבות. ההבטחה שהרגשתי ממך ללידה מעצימה לא מרגישה לי בנוח בבטן, בעיקר כשאני נוכחת להשתדלותן של נשים רבות להבטיח לעצמן לידה כזו, על פי עקרונות כאלה ואחרים.
      רוצה להוסיף בכנות שגם לא כל כך נעים לי העצב על הכאב בלידות. אני מרגישה שהעצב הזה משדר לי שהכאב לא היה אמור להיות בלידה, שרגש אחר אמור להיות שם, רגש "טוב יותר". אני מרגישה שבאופן אישי, נעים לי יותר שמקבלים כל רגש שלי בברכה- גם כאב וגם כאב על הלידה שהיתה לא כפי שציפיתי. מבחינתי, יש לרגש הזה לגמרי מקום בחיים שלי, מקום חשוב. דרך נתינת המקום הזה, האפשרות לכאוב באמת את המקום הזה, אני מרגישה שיש לי אפשרות לצמוח, להשתנות ולגלות גם רגשות אחרים שקשורים ללידה.
      אני מדברת ממש בשם עצמי, את הקול שלי. היה לי חשוב להדהד לך איך הדברים שלך הרגישו אצלי בבטן.
      אשמח לשמוע אותך ואולי גם שירה תראה את התגובה ותענה לך.

      על הכנותיה של שירה ללידת הבית שלה, תוכלי לקרוא בבלוג שלה כאן באתר "לידת בית- הגרסה המלאה" http://www.medabrotimahut.co.il/tag/%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%a8%d7%a1%d7%90-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%94/

    • שירה דרוקר הגיב:

      רבקה,
      כאב לי בלידה. וגם ההחלמה הייתה כואבת. ובחודש הראשון אחריה, כשעדיין סבלתי מכאבים ברמה מסויימת, כאב לי בכל פעם שנזכרתי בלידה. אבל ממרחק הזמן אני יודעת היום – הלידה הייתה טובה.
      היא בהחלט הייתה דרמטית, שהרי מאורע בסדר גודל קיומי כזה לא קורה לנו הרבה בחיים…
      והיא הייתה מאוד מאוד מעצימה.
      בימים הראשונים לאחר הלידה, כשהייתי צופה בסרט הוידיאו שצילמנו במהלכה, עלו בי רגשות של רחמים, הכאב הפיזי עדיין היה מורגש, ולא יכולתי לראות מעבר לו. ככל שעובר הזמן, אני מוצאת את עצמי צופה בסרט הלידה כדי למצוא בו חיזוק ועידוד.
      צופה בו, ורואה את עצמי כגיבורה כל יכולה, ואת כל סובבי כמעריצים הכי גדולים שלי… נעים לי לחזור למקום הזה, לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה.
      אני יושבת וכותבת את מה שאני מרגישה בזמן אמת, וזה מה שאתן קוראות בסופו של דבר. אני לא חוזרת לתקן כשהרגשות שלי בנוגע לדברים שכתבתי משתנים…
      וכך הרגשתי כשכתבתי. וזה לגיטימי בעיניי.
      והעובדה שאני מרשה לעצמי להרגיש גם רגשות שליליים, משחררת אותם לחופשי, ואותי…

  14. יקרות. אני רוצה להגיב למה שרבקה כתבה. גם לי זה נגע בבטן…כשאני מביטה בנשים רגע אחרי הלידה הראשונה שלהן, אני רואה את השבר. אני לא מתייחסת אל שבר כאל דבר רע. להיפך. יש משהו כל-כך עמוק שנשבר ומשתנה בלידה ויש לזה הרבה סיבות לקרות… בדיוק פגשתי אישה(שהסכימה שאספר) שהלידה הראשונה שלה, לפני כמעט שנתיים, העלתה בה הרבה כאב ותחושת כישלון. ביחד נכנסנו פנימה למסע אל הלידה, אל נבכי נפשה. שם ביחד ראינו שהיא פגשה בלידה הזאת מקום שהיה לה מאוד קשה לפגוש. היא פגשה את הייאוש שלה, את המקום שמוותר, שמאבד אמונה, שנאטם. המקום הזה היה קיים בה גם קודם. הלידה הציפה אותו בשיא עוצמתו אל פני השטח. זה היה קשה וכואב וגם ממש חשוב. בתוך המפגש שלנו עזרתי לה לראות שהיא עשתה טוב. שהיא הייתה אמיצה להסכים לפגוש את המקום הזה. שהבן שלה הזמין אותה לגדול בדיוק שם. הגדילה הזאת הייתה הכרחית כדי שהיא תוכל להפוך להיות אמא. ובאמת מאז הלידה המקום הזה השתנה בה. הסברתי לה שדרך ההסכמה שלה בלידה להיות בריק הזה, במקום בו אין טעם לכלום היא גם נפרדה ממנו והשיבה לעצמה את הבחירה בחיים. זה סיפור ארוך עם הרבה רבדים ודמעות של התרגשות אבל מה שאני מנסה לאמר דרכו הוא שיש המון זרמים תת-קרקעיים בכל לידה והמסע של הלידה מפגיש כל אחת עם שכבות שהיא צריכה לפגוש. לפעמים זה נורא קשה. לפעמים מלא עוצמה, לפעמים חולשה.
    וגם עוד אני רוצה להוסיף שלפעמים יש תקופה שבה מסתכלים אחורה על הלידה וחווים כאב ממה שהיה. התקופה הזאת גם היא מאוד חשובה ונמשכת זמן שונה אצל נשים שונות. מגיע זמן שבו כבר אפשר שוב לגעת בלידה במבט לאחור ולראות למה כך היה ומה קרה לי שם ברובד העמוק. מגיע זמן שבו סיפור כאב יכול להפוך להיות סיפור גבורה. וגם עוד דבר אחרון…יש נשים שלהיכנס להריון זה ממש לא פשוט להן, נשים שסובלות מאוד כל ההריון או בחלקו לפחות, נשים שהלידה שלהן הייתה טראומטית או דרמטית. נשים שונות, אנושיות, עם סיפורי חיים. לפעמים המעבר דרך הקושי הוא ריפוי עמוק והכרחי. לפעמים לא. אין נוסחה אחת שמתאימה לכולן או דרך אחת שבה כולן יכולות ללדת. זו דעתי ותחושת ליבי.
    ושירה, את מקסימה ומרגשת אותי מאוד במקום שאת נותנת לכל מה שעולה בך, ניכרת במילותייך האהבה שבך.

  15. שירה דרוקר הגיב:

    ודרך אגב – אולי עוד ייצא מבעלי איזה טקסט בתגובה… אנחנו עובדים על זה…

  16. לא סתם יש תשעה חודשים של הריון לפני הלידה-תקופת מעבר. תשעת החודשים האלה הם הזדמנות בשבילנו להתכונן ללידה . זה ההזדמנות להמציא את עצמינו מחדש. כיוון שבתקופה הזו אנו מאוד פתוחות לשינויים. גם בגלל הורמון הרילקסין שמופרש ומשפיע עלינו פיזית ונפשית וגם בגלל שזה שתי נשמות , אני והתינוק שלי, יש כוח כפול לעשות שינויים. להסתכל על מקומות בעצמינו שאולי קצת פחות נעימים שהדחקנו עד עכשיו.אני לא אומרת שזה הזמן לפתור את כל הבעיות שלנו אבל כן להסכים להסתכל איפה אנחנו מזייפות. ושוב לא מהמקום למצוא פתרון אלא עצם זה שאנו מציפות את הדברים מהתת מודע למודע , זה כבר לא יאיים עלינו בזמן לידה. זה חלק כל כך חשוב בהכנה ללידה ואז אנו מגיעות ללידה מוכנות פיזית וגם נפשית.
    אני חושבת שלידה מעצימה זה לא כשאנו חוות את ה"לדיה המושלמת".לידה במיוחד מעצימה כשאנו נוכחות לגמרי עם כל מה שעולה ולא מוסרות את המושכות למישהו אחר.
    שנקדש כל מעבר בחיים.המעברים הגדולים כמו ליהד ומוות וגם המעברים הקטנים, ממצב אחד למצב הבא.

  17. לא התכוונתי להעביר שיעור בהכנה ללידה אלא לשתף במה שעזר לי לחוות לידה עדינה שההתאוששות ממננה היתה מאוד קלה.וזה בניגוד ללידה של גאיה הגדולה שלי שגם היתה לידה טבעית אבל מאוד ארוכה ולא קלה בכלל.אז לא עשיתי שום הכנה נפשית. לא הבנתי לעומק את העוצמות של הלידה ולא הבנתי לעומק את הקשר גופנפש. הייתי במקום אחר לגמרי. אבל בכל זאת אני מסתכלת על הלידה הזו כחוויה שמאוד העצימה אותי וגרמה לי לרצות להבין מה משמעות של לידה בכל הרבדים. מאז עברו 11 שנים .

  18. ענת הגיב:

    וואו
    מדהים

    אני קוראת, וכל מילה – כאילו יצאה לי מהפה.
    ריגשת אותי ואני גם לא יודעת אם להיות שמחה או עצובה עכשיו אחרי הקריאה.
    אני מניחה שגם וגם.

    תודה!
    ענת

  19. קטיה הגיב:

    הי כמה כיף ועיצוב לקרוא את מה שאת כותבת זה מקסים תמשיכי

  20. איילת הגיב:

    מאוד מרגש הזדהתי עם כל מילה. פשוט לא יאומן נראה כאילו כל הנשים אותו הדבר רק בעוצמות שונות זו מזו – והזמן שעובר גורם לדברים להראות אחרת.

  21. זיוה וייננשטיין הגיב:

    את מדהימה! כתבתי לך כבר תגובה על משהו אחר שכתבת אבל אני לא יכולה עדיין להבין על מה את מדברת בגלל שעדיין לא ילדתי (רחוקה בשבועיים מהמועד- הלידה- אולי לפני..) אבל הכתיבה שלך מזיזה אצלי דברים, חששות, פחדים, התרגשויות לקראת מה שהולך לקרות לי תיכף בחיים. ד"א ניראה לי שככה צריך להתנהל כורס הכנה ללידה- לדבר על הדברים ממש של מה שהיה ומה שהולך אולי להיות.. לא רק התנשפויות ודחיפות וכו'.. תודה לך שאת מעבירה את מה שאת עוברת בצורה כ"כ אמיתית!!!

  22. זיוה וייננשטיין הגיב:

    נ.ב- קשה להפסיק לקרוא את מה שאת כותבת.. 🙂 אני כבר בערך 3 שעות מנסה לסיים לקפל כביסה ובלי לשים לב לאט לאט נשפכת על הכיסא מניחה את הסנטר על היד ומוחה דמעה מטופשת שזולגת בגלל רגשנות יתר ובו בזמן צוחקת על עצמי ואומרת לעצמי בשקט: "מה לעזאזל יהיה איתך ילדה???" בקיצור שוב את מדהימה!!!

    • שירה דרוקר הגיב:

      תודה זיוה. ריגשת אותי מאוד. גם אני מוחה דמעה…
      אני ממש מתרגשת בשבילך מהדברים שאת עומדת לחוות…
      הילה עוד לא בת חצי שנה, ואני כבר מסתכלת לאחור בגעגוע על התקופה המדהימה הזאת של הלידה, והטיפול בתינוקת חדשה…
      כשהייתי שם הייתי בהלם, רק עכשיו אני מעכלת את הכול ומבינה כמה מרגשת ועצומה הייתה התקופה הזאת.
      איזה קטע, איך שכל כך מהר דברים משתנים אצלי…

    • שירה דרוקר הגיב:

      ואת מוזמנת לקרוא גם את הבלוג "לידת בית – הגרסא המלאה" שכתבתי בזמן ההיריון.

  23. לילך הגיב:

    הגעתי לכאן ממש במקרה ואני כבר שעה בוכה. כמה נכונים לי הדברים שכתבת…זה מדהים.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מאוד קשה לי עם השעון שמתקתק | אימהוּת בוגרת

מאת : אביגיל

6 ביולי 20146 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

אני בת 40 בעוד כמה ימים. יש לי בת אחת, בת שנתיים וחצי (בחינוך ביתי).
כשהייתי בהריון איתה, הייתי בטוחה שכשנה-שנה וחצי אחרי שהיא תיוולד, כבר אהיה בהריון עם השני/ה.

שבריריות החיים

מאת : מגלה את עצמי מחדש

16 בינואר 20124 תגובות

מתוך אחרי לידה, הריון, פחדים וחרדות אחרי לידה

צועדת לשם בחשש. לאן זה יוביל אותנו?

זריקות של הורמוני גדילה? מעקבים אין סוף?

איזה ילד תהיה?

היום אתה חייכן, שקט ומתוק- שובה כל לב. האם תישאר כזה?

הבטן שלי מתהפכת. המראה הזה, של חבל טבור קשור לא עוזב אותי, לא נותן לי מנוח. ולא, כרגע לא יודעת איך להתמודד איתו.

שבועות והנפת תינוקות

מאת : מטופלת פריון

17 במאי 20132 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

כל שנה בחג השבועות מתקיים טקס הנפת התינוקות כחלק ממסורת הבאת הביכורים במושב. כל שנה אני שמחה בשביל אחרים אך, גם אחוזת קנאה בהורים שעולים לבמה ומציגים בגאווה את התינוקות החדשים שלהם. כל שנה ליבי מתכווץ ונחמץ עוד קצת. קול מיוסר בתוכי ממשיך ושואל מתי כבר יגיע התור שלנו?