כמה אהבה
מאת : אפרת נאור
7 בפברואר 2012 | 10 תגובות
מתוך אמהות אחרי לידה, אמהות אחרי לידה משתפות, רגשות אשם
היום הספקתי לחזור הביתה מהעבודה בדיוק לשעת ההשכבה. כל כך שמחתי שהוא עוד ער, בזריזות חלצתי נעליים, הקראתי לו סיפור ושכבתי לידו במיטה, צמודים צמודים, מכוסים בשמיכה פוך חמימה בערב קפוא שכזה ובעוד נשימתו הופכת שקטה ועמוקה ואני נצמדת, מסניפה את הריח שלו, מלטפת את שיערו ונרגעת יחד אתו מיום ארוך, ליבי מתרחב עד לאין סוף ואני חושבת לעצמי כמה אני אוהבת את הילד הזה, הילד המופלא שלי.
מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה…
באביב של 2008 הפכתי לאם באופן רשמי, תינוק אמיתי בשר ודם יצא מגופי ומרחמי, תינוק שחיכיתי לו, השתוקקתי וייחלתי לו בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.
כשפגשתי אותו לראשונה, כמה שעות ספורות לאחר הלידה שהרגישו כמו חיים שלמים, הרגשתי הרבה דברים, התרגשות, גאווה, פחד, אשמה, בלבול, כאב, כמעט הכל, רק לא אהבה.
בימים שלאחר מכן בבית החולים נפגשנו ונפרדנו לפרקי זמן ארוכים, בכל פעם המרחק השאיר אותי בצפייה והשתוקקות למפגש מחודש ובכל פעם המפגש הותיר אותי עם הרבה אכזבה.
גם כשהגענו הביתה והחלה "חופשת הלידה" המצב לא השתנה. לתפקיד הטיפולי דווקא נרתמתי מהר מאוד, לדאגה ולצרכים של היצור הקטנטן, נגעתי בחום, הזנתי, ערסלתי וניחמתי אבל אהבה, קרבה אמיתית לא חשתי.
איך זה ייתכן? האם זה באמת קורה לי?
לא דמיינתי מצב שכזה ואת גודל ההלם שנכח בי מול המציאות העגומה של חיי, אני אמא ואני לא שמחה, לא מאושרת ולא מאוהבת, מתמודדת 24 שעות 7 ימים בשבוע עם תינוק תובעני שנדמה שדבר לא גורם לא להפסיק לבכות או לישון יותר משעה רצופה, מביטה בערגה בחיים שהיו לי לפני ובמי שפעם הייתי כמו מתוך בועה.
היום אני יודעת להגיד שהיה בי חלום מושרש ועמוק על אהבה, שהייתה לי פנטזיה על הלידה ועל התינוק שלי ועל חווית האמהות, אני יודעת להגיד שעברנו אני והוא יחד לידה לא קלה שהותירה את שנינו בקושי גדול למשך זמן רב.
הזמן עבר ואתו התבהרו כמה דברים. למשל, גיליתי שאני לא היחידה, זה מאוד הקל כי במשך זמן רב הייתי בטוחה שאני האמא היחידה בעולם הגדול כולו שלא נמסה מעונג ומאושר מהתינוק שלה ומחוויית האמהות.
עם הזמן נקשרתי ליצור הקטנטן והתחלתי לחבב אותו, בכל זאת היה לנו כל כך הרבה זמן איכות ביחד 
עם הזמן ובתוספת הגונה של בכי ודמעות יכולתי להיפרד ממה שהיה צריך להיות ולפנות מקום בתוכי למה שיש.
הבן שלי, היקר שלי היה שם לעזור לי בשיעור החשוב של חיי בו הפכתי מילדה שבעיקר רוצה וצריכה אהבה לאישה של ממש, לאישה שיש לה כל הרבה אהבה להעניק ולתת, שלא חסר לה דבר.
ביולוגית ומעשית הפכתי לאם ברגע אחד, בוקר אחד בחודש מאי, רגשית ורוחנית זה לקח קצת יותר, הלב שלי היה צריך להיפרד, הוא היה צריך להתרחב ולהיפתח.
היום אני יכולה לצעוק את זה מהגג, אני א ו ה ב ת את הבן שלי וכמה אהבה…
היום אני יכולה להרגיש בחוויית אמהות שלי מגוון רחב של רגשות סותרים ועוצמתיים ולא להתבלבל, לא לחוש אשמה וספק.
אז אולי אין בזה יותר מדי מרגש וחדש, אני אמא לילד, בקרוב בן 4 ואני אוהבת אותו, גאה בו ושמחה שהוא שלי.
עבורי המפגש עם ההבנה הזאת הוא תמיד חדש, משמח ומרגש ולו בשל הרגעים שכבר לא האמנתי שזה יבוא, בשל אותם רגעים של חרטה כנה ואיומה ובשל הרגעים בהם חשתי עייפות וכעס וחשבתי שמה שכבר ישנו הולך ולא יחזור.
אבל כל הרגעים האלו היו והלכו והיום וכבר כמה זמן, שאני באמת לא יודעת כמה הוא, אני יודעת שהלב שלי מספיק גדול בשביל לאהוב.
אפרת דבוש נאור, אישה ואם, צועדת ברגישות ובכנות בשביל האמהות והנשיות, מטפלת, תומכת ומלווה נשים בדרך להריון, בהריון ובאמהות ומנחת מעגלי נשים.
נושאים קשורים : הבלוג של אפרת דבוש נאור
איזו מהממת את. מרגשת. פוסט כל כך חשוב. נשיקות.
אפרת,
מקסימה שכמוך, כל כך התחברתי למילים שלך, לתחושות שלך, לתהליך שעברת. ובאמת חושבת שרוב האמהות מרגישות ככה ברמה זו או אחרת בתחילת דרכן. אני זוכרת שבבית החולים חברה שאלה אותי: "את כבר אוהבת אותה?" ועניתי: "אני בטוחה שכן, אבל אני עדין לא מרגישה את זה".
זוכרת שבשבועות הראשונים הרגשתי בעיקר צורך להגן עליה ולעטוף אותה, מתוך אינסטינקט לביאתי שכזה, וכשכל הגוף שלי היה מגוייס להנקה, שעות עירות, התמודדות עם מציאות חדשה – לא היה לי הרבה מקום לרגש. זה הגיע אחר כך, ולא בבת אחת. עם הזמן, יותר ויותר. והיום אני מוצאת את עצמי בדיוק כפי שתיארת, נפעמת מהאהבה הזו ומכמה שהיא גודשת אותי, מרגישה שהחזה מתפוצץ מאהבה כלפיה, ולא מאמינה כמה שזה רק הולך וגדל, כמה שהלב הולך ומתרחב…
תודה על פוסט מקסים!!!
יקירה, תודה על מה שכתבת, שוב.
קראתי בעבר את החוויה שלך ממקום פחות מעובד ופחות שלם והיא היתה לי למגדלור בתחושות הקשות מאוד שלי אחרי הלידה. טוב שאת נותנת לזה קול, הוא חשוב ויקר.
סשה יקירתי, כל כך משמח ומרגש אותי לשמוע שיש להתערטלות הרגשית שלי תועלת לאחרות, חיבוק ותודה
נודיזם רגשי זה מצוין, אני מאוד בעד – ריפוי אישי וציבורי
איזה כיף לקרוא פוסט כזה!! מדהים ומרגש!!! מצד אחד אני כל כך מזדהה ומצד שני- זה ברור מאליו לא?!?! אז זהו שלא…. צריך להגיד וצריך לצרוח מהגג ושום דבר הוא לא מובן מאליו בחיים!!! כיף גדול, תודה!
אפרת,
איזה פוסט!!!!!!!!!!!
נוגע נוגע נוגע
מדוייק לי כאילו אני כתבתי את זה.
בא לי לצעוק לשמים: "נשים התעוררו והתחילו לשתף בתחושות האימהיות שלנו ביום יום. זה יקל על כולנו!!!"
ממש !!!
איזה כיף לקרוא את התגובות, מדהימות שכמוכן
המון תודה
איזה יופי. את כותבת כל-כך אמיתי ומהלב ונגעת בי באותן נקודות ממש. לא ידעתי בהתחלה מה זה אומר לאהוב בכלל. פינטזתי שתהיה לידה מדהימה והנקה מופלאה והכל כאילו התפקשש. כעסתי, התביישתי, חשתי אשמה ומררתי בבכי… אבל אט אט כשנרגעתי התעוררה האהבה שוב ושוב והיום שהוא בן שלוש פלוס אני מאוהבת בטירוף, גאה, מאושרת! וגדושת אהבה… תודה לך.