אחד הדברים שהפריעו לי ביותר, מעבר לטראומה עצמה והכעס על "למה לא סיפרו לי שזה יכול לקרות", היתה התחושה הזו, המסר הנסתר, של :"תגידי תודה. הרי היה יכול להיות יותר גרוע,ובעצם, את צריכה להיות אסירת תודה (לרופאים) שאת והתינוקת בכלל בחיים. איך את יכולה להתלונן בשעה שיש נשים שכל כך רוצות להיות אמהות ולא יכולות או שחלילה קרה להן אסון…"
אמירות אלה מגמדות את מה שעברת כאילו מדובר במשהו שולי שאינו דורש התייחסות וטיפול ובטח שלא הכרה… אז מה הפלא שהתוצאה היא דיכאון אחרי לידה?
אני אוחזת בו, מביטה בו ארוכות, זה באמת הבן שלי? פתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. כל מה שקרה עד עכשיו הוביל לרגע השיא הזה ופתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. ריקנות?
לא נותרתי עם התחושה הריקה לשנייה נוספת. מיד שטף אותי רגש עצום של אשמה, צורך לגונן ולפצות. דאגה.
בטרם הייתי אם, בפנטזיות שלי ובסיפור שסיפרתי לעצמי, הייתי אם מדהימה ובעיקר מאושרת. האמהוּת הייתה לי לטבע עוד הרבה לפני שהייתי אם, הענקה, תמיכה, טיפול ונתינה לזולת היו לי לערך עליון. במשך שנים אני מטפלת באנשים ובנשים בפרט, מלווה ותומכת בנשים בתהליכי פריון, הריון ולידה. לא יכולתי כבר לחכות שזה יקרה גם לי, שגם אני אצטרף לחגיגה.
ואז קרה מה שקרה.
אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות, אין לי מושג איך מתפקדים עם התינוק. הוא בוכה וצורח, יש לו גזים או משהו אחר. אני מנענעת אותו, מחבקת, שרה לו ,מחייכת אליו שלא ירגיש שאני עצובה. אני עייפה ורעבה והגוף דואב. אני מלאת חרדה לצאת איתו החוצה והכל נראה לי מפחיד ומסורבל, אין לי כוח להוריד את העגלה ואת התינוק במדרגות, אין מעלית וכל הגוף שלי מרגיש מפורק.
אני פוחדת ליפול איתו, מרגישה חולשה עצומה ברגליים ובכל הגוף. אני לבד בבית. אני שמה דיסק ומתנגנת לה מנגינה לפעוטות ,מנגינה שאמורה להרגיע, אבל ככל שאני שומעת אותה, אני נכנסת לבכי שאינו נגמר…אני מחכה לשעה חמש וחצי בערב. והחל מהשעה חמש וחצי בערב אני סופרת את הדקות שעוברות בשעון הדיגיטלי. העיניים שלי על השעון חמש ושלושים וחמש דקות , חמש שלושים ושבע, חמש שלושים ושמונה, וכל דקה היא נצח, אני מחכה לבעלי שישוב מהעבודה.
מחר – יום ה' 05.05.11- נפתחת תערוכה חדשה וייחודית שנקראת "אי-מהות- דיכאון אחרי לידה" על ידי האוצרת נורית טל- טנא.
באתר אנחנו כותבות לא מעט על התחושות שלנו אחרי לידה, לעיתים אנחנו קוראות לזה 'דיכאון אחרי לידה' ולעיתים התחושות קצת פחות ברורות או מוגדרות. ובאמת, האם זה משנה איך קוראים לזה?
בשנת 2009 השתתפתי בכנס של אנשי מקצוע ומטפלים מתחום ההריון ולידה- בפאנל שנערך בכנס הציגו חלק מהם דרכים לטיפול בדיכאון אחרי לידה , היתרונות שבכל דרך וסוגיות שעולות על הפרק.
כשהתבקשתי לחוות את דעתי בענין היה לי ברור שאין דרך אחת ויחידה שמוצלחת יותר מאחרות. היה לי ברור שגם דרך אחת לא תספיק, שיש צורך לטפל במספר דרכים בשלבים השונים של החוויה וזוהי נקודת הראות מתוך המקום האישי שלי ושל נשים אחרות שחוו ושאיתן נפגשתי.
כן , אני במקום שונה, אלוקים שלי, אתה זוכר איך נפגשנו לפני 14 שנה?
זו לא היתה הפגישה הראשונה שלנו, כבר נפגשנו מזמן כשבאתי לעולם ואולי יותר מוקדם. אבל לפני 14 שנה זכיתי לחוות מה שלא ידעתי שאפשר. שם, בחדר האורחים כשאני בוכה את נשמתי אליך, מבקשת את האמת שהוסתרה ממני מזה שנים.
חברתי קרן הסבירה לי שככל הנראה יש לי דיכאון אחרי לידה ושתי חברות שלה עברו את זה. סירבתי לשמוע..צחקתי ממבוכה, מחוסר ידיעה, מפחד של אי הידיעה, ואז היא התחילה ל"איים" עלי שאם לא אגש לרופא מיידית היא תצא באמצע העבודה ותבוא לקחת אותי בעצמה.
שחברה שלי תצא באמצע העבודה בשבילי ??? בגללי ???
אתן מבינות ? יכולתי לשבת שעות בחדר בחושך ולגווע לאיטי ולא לעשות כלום למעני, אבל שהיא תצא באמצע העבודה בשבילי ? רק מעצם המחווה נבהלתי וטסתי לרופא ..תוך חצי שעה הייתי אצלו.
חיפשתי את המילים "עצב ובכי אחרי לידה". משהו מבעבע בפנים ואומר לי שמשהו כאן לא בסדר. חודשיים וקצת ואני עדיין בוכה.
אני מתחילה לברר על דיכאון אחרי לידה, מגיעה לאבחון ו.. יש לזה שם: יש לי דיכאון אחרי לידה ! יש בזה הקלה מסוימת. יש שם למה שאני חווה, אני לא סתם "לא נורמאלית".
באמת היו דברים שהיו צריכים טיפול, תמיד יש. אבל לא ידעתי שהנפש היא זו שחולה באמת. כל טיפול, הוביל אותי לזה שאחריו. פגשתי בדרכי נשים נפלאות שעשו עמי חסד. בגוף ובנפש. ולמרבה הפלא לא היו אלה החברות הקרובות שמכירות אותי כל כך טוב. היו אלה נשים זרות לחלוטין. הזרות הזו היתה טובה, היא אפשרה לי לקלף לאט לאט את הקליפות, להיחשף. והחשיפה כאבה, כאבה כל כך. בחיים לא נחשפתי ככה, הרגשתי ערומה, אבודה, כמו ילדה קטנה שלא מוצאת את דרכה.
מאת : שלומית ארד
26 במאי 201111 תגובות