דיכאון אחרי לידה

הדיכאון אחרי לידה כבר כאן – חלק ב'

לקריאת חלק א'

אני חוששת להגיד בטיפת חלב שהפסקתי להניק. הלחץ החברתי והלחץ של המערכת עושה את שלו ואני חשה שהביטחון באמהוּת שלי יורד ויורד.

ידעתי שנים שאהיה אמא וידעתי שאהיה אמא טובה. (על זה רציתי לדבר !)

מה זה 'אמא טובה' ?

אמא טובה היא אמא מניקה, שאוהבת את הילדה שלה, אמא שנותנת חום ואהבה שמטפלת בצרכים ו…

האם באמת יש הגדרה לאמא טובה ?

אני לא יודעת' אבל בזמן ההוא היה לי ברור שאני לא מתפקדת כאמא טובה, לא אוהבת (עדיין), לא מניקה, ללא שמחה וזה הפיל אותי בכל פעם מחדש.

הגוש הגדול עומד וממאן לזוז מהגרון שלי, הדמעות זולגות מעצמן ואני מנסה לראות שהעולם יפה, אבל לא מצליחה.

מרגישה שנופלת ונופלת לאיזה בור שחור ולא מצליחה להרים את עצמי ולהנות ממה שיש.

ובתוך כל אלו – אנחנו אמורות לעבור דירה וזה אומר … המון ! לרוקן ולשפץ את הדירה אליה עוברים ולעבור דירה… סתם משהו קטן (חחח). לא אפרט כאן את התהליך, אך אני מניחה שהוא גם היה גורם ללחץ בו הייתי נתונה.

כולם אומרים: "נכון שזה אושר ?"

המשפחה לוחצת על איזה אירוע, אמא שלי מאוד רוצה, אני אומרת 'אין לי כוח לא מסוגלת להרים את זה אם תעשו אז כמובן אשתף פעולה'.

יעלי מנדבת את החצר שלהם. מכיוון שאני היא המארגנת במשפחה, כמובן בסוף זה נופל עלי ואני מארגנת את המסיבה הכל דרך האינטרנט בלי לצאת מהבית.

פיצקי בת חודשיים ואנחנו חוגגים מסיבת בריתה. המסיבה הייתה מוצלחת מאוד, בדיוק כמו שרציתי. הסתובבתי בין החברים והמשפחה, מחייכת מדברת, מסתירה דמעות מאחורי העיניים. למרות השמחה אין בי שמחה אלא עצב גדול שמעיק ומכביד.

כולם אומרים לי 'נכון שזה אושר?' אני מחייכת. ובלב יודעת שאושר עדיין  אין כאן.

עוד חודש עובר ואני יושבת מול המחשב ומתחילה לשוטט באינטרנט כשמילות החיפוש הן "עצב ובכי אחרי לידה", משהו מבעבע בפנים ואומר לי שמשהו כאן לא בסדר. חודשיים וקצת ואני עדיין בוכה. אני יודעת שיש עלי אחריות גדולה, אני ההורה היחיד (והאחראי?) כאן ואני לא יכולה להניח לעצמי ליפול מטה.

אני מגיעה לפורום ושם אני מביעה משאלה: "הלוואי והיתה כאן מישהי כמו ה"לוחשת" שתבוא הביתה ותעזור במה שצריך"…

אני נענית שיש דבר כזה והוא נקרא: דולה לאחר לידה (דולה פוסט פארטום).

אני מקישה מיד מילות חיפוש ומגיעה לרשימה ארוכה.

השיחות מבהירות שמשהו לא רגיל עובר עליי

מתקשרת ישר בלי לחכות לשום דבר והנה עונה לי מישהי עם קול רך ומכיל. אני מתחילה לשאול מה זה אומר דולה לאחר לידה ומנסה להסביר מה אני מחפשת. היא אומרת שהיא לא מגיעה לאזור שלי ואני מתחילה לבכות ולא מצליחה להפסיק. היא מיד אומרת לי שיש לה טלפון של מי שהיתה המורה שלה וכדאי לי להתקשר ובמידה והיא לא תוכל שאחזור אליה והיא תבוא אלי.

וכעבור יום הדלת נפתחת ומיכל (מיכל – מכילה) עומדת בפתח עם חיוך כובש ואני יודעת שיש אור בקצה המנהרה.

מרגע זה ואילך מיכל בעיקר יושבת ומקשיבה לי, מדי פעם נותנת עצה כזו או אחרת כטיפ לטיפול בפופיק הקטנה אך מה שאני זקוקה לו היא אוזן קשבת אובייקטיבית.

אני אומרת למיכל שנראה לי שיש בעיה עם המנח של הראש של פופיק. בהמלצתה אני פונה לרופא והוא שולח אותנו לפיזיותרפיה עם אבחנה של  טורטיקוליס (אספר בהמשך על החוויה הזו). אז אני לא סתם מחפשת כמו שאמרו לי לפני כן, כי באמת יש משהו…

השיחות עם מיכל מבהירות לי (בפנים בתוך הבטן), שמשהו לא רגיל עובר עלי ואני חוזרת לאינטרנט ומתחילה לברר על דיכאון אחרי לידה ואומרת שנדמה לי שיש לי משהו כזה או דומה לו.

אני מגיעה לאבחון (חודשיים וקצת אחרי הלידה).

אובחנתי: יש לי דיכאון אחרי לידה!

יש בזה הקלה מסוימת. יש שם למה שאני חווה, אני לא סתם "לא נורמאלית".

אני זוכרת שליאת (הפסיכיאטרית) אמרה לי שיש הרבה נשים שמרגישות ככה ואני מיד עניתי (כמעט בצעקה), אז איפה הן??

אני מקבלת המלצה לקחת כדורים, אבל לא יודעת במה מדובר ופוחדת.

מתחילה להבין מה זה האושר הזה

עוד שבוע עובר ועוד אחד ואני מחליטה שצריך לסיים עם זה כבר. אני מתקשרת לליאת ואומרת שאני רוצה להתחיל לקחת כדורים.

בשלב הזה עברנו דירה. המעבר לדירה החדשה מבשר לו התחדשות, אני מתחילה לקחת את הכדורים ומתחילה לחוש הקלה עצומה.

ואז זה בא…

יום אחד אני מסתכלת על האוצר שלי ומרגישה אהבה גואה בלב וחום עז עולה בי.

אני שולחת לגיסתי שתחייה הודעת סמס: " אני מאוהבת ! עכשיו מבינה על מה דיברת"

ובוכה מאושר. עכשיו אני יודעת שזה מאושר.

אני לא מפסיקה לדבר ולספר שיש לי דיכאון אחרי לידה, מרגישה הקלה גדולה בגילוי הזה ובפרסומו.

הדבר המדהים הוא שהחברות הקרובות לי מגלות מתוך השיתוף שלי, שעכשיו הן מבינות שייתכן וגם הן עברו דיכאון אחרי הלידה.

מי שמשכה זאת שנה עד שהלכה לטיפול ומי שרק אחרי שמונה חודשים הצליחה לאהוב את האוצר שלה וכן הלאה. השיתוף שלי גורם לנשים סביבי לדבר על התחושות הקשות שהיו להם. (כל מה שלא סיפרו לי לפני כן).

הדיכאון לא הגיע אליי סתם- יש לי תפקיד בעלילה !

אני מבינה לאט לאט שהדיכאון לא סתם הגיע אלי. אני מבינה שיש לי תפקיד בעלילה הזו. יש בי צורך לדבר ויש בי צורך לוודא שנושא זה לא יהיה חסוי עוד אלא לפרוץ את מחסום השתיקה!

משום שעברתי עיר ואני לא מכירה כאן אף אחד החלטתי ללכת לקורס עיסוי תינוקות, למרות שידעתי איך לעסות, אבל כך אכיר אמהות נוספות חשבתי לעצמי.

וכך היה, בקורס הכרתי את ליאת שהכירה לי את החוגים לגוזלים בקניון ושם יצרנו חברות קרובה עם אמא נוספת וביליתי את חופשת הלידה שנותרה לי בכייף עצום ויצרתי חברות שנשמרת עד היום.

אני מתחילה לחשוב בלית ברירה על חזרה לעבודה וצריכה למצוא לאופיר גן. זה משבר בפני עצמו. (אכתוב על כך בהמשך).

וכשהכל נראה היה שמסתדר ואני נהנת מהאימהות שלי, הגיעו אלי מהפקה של הסרט על דיכאון אחרי לידה וביקשו שאשתתף ואספר את סיפורי. משום שהתחייבתי לעצמי לעשות ככל האפשר בנושא הסכמתי.

לאחת מיוצרות הסרט שעמדה איתי בקשר קראו ליאת. בתקופה קצרה יחסית של חודש וחצי הכרתי שלוש ליאתיות ולא במקרה.

כל אחת הביאה לי-את אחרת ונתנה לי חוזק להמשיך, הכרות עם העולם החדש בו אני שוחה ועיבוד חוויות.

 ההשתתפות בסרט היתה קשה מאוד, מחד גרמה לרגרסיה בהחלמה שלי, שוב חזר הבכי והקושי לעבד את החוויה בזמן החלמה קצר כל כך. מאידך העיבוד הזה היה מאוד משמעותי להמשך החלמתי ולכוח שלי להמשיך ולדבר ולשבור את קשר השתיקה סביב הנושא.

עם רצון גדול שלי, עזרה של גורמים חיצוניים שונים ומשפחה וחברים, החלמתי מן הדיכאון. אך החוויה תלווה אותי שנים רבות אני מניחה, או כל חיי, כי אני היום מי שאני גם בזכות (כן בזכות!) הדיכאון.

 ** אוסי היא אמא חד הורית לאופיר המקסימה. אוהבת את האמהות שלה ומחייכת בה המון.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

למה לא אמרו לי? / אילת גורליצקי

אמא מקולקלת/ יעלי

יש שם למה שהיה לי- דיכאון אחרי לידה/ חני סער

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

6 Comments

  • Avatar

    אורנה הורביץ

    אני גאה בך על האומץ והתעוזה ומה שאת מאפשרת לנשים אחרות להבין
    שיתוף אותנטי ומרגש, שבא מהבטן ונוגע
    אוהבת אותך על מי שאת וה נ ס יכ ה שלך זה אין מה לדבר פשוט אוצר גדול מקסים יפה חכם ומה לא
    נשיקות

  • Avatar

    תמר קלר

    נכון אוסי,
    הדיכאון אחרי לידה לא מגיע לנו סתם…בהחלט יש לנו תפקיד…
    אחרי שמבינים אותו ניתן לבצע את השינוי המהותי…וזה תהליך שחייבים לתת לו את המקום שלו..
    מחבקת אותך בחום וזוכרת את הפגישה הראשונה שלנו, את הדמעות המעורבות בחיוך מבויש ואת הפריחה בימים שבאו לאחר מכן..

  • Avatar

    איילת ה

    במקרה נתקלתי במה שכתבת, מבינה כל מה שעברת.
    אני חושבת שחוויתי דיכאון אחרי לידה שלא ממש טופל ולכן אני סוחבת עדיין שאריות וקושי, אומנם המצב הרבה יותר טוב ממה שהיה, אבל בתחושה שלי שאני חייבת לטפל ולא בטוחה איך? איך עושים זאת 5 שנים אחרי לידה ראשונה ו- 3 אחרי שנייה ואני בטוחה שלידה שנייה רק הוסיפה.
    הדיכאון כנראה קל כי בכל זאת תפקדתי והסתרתי מספיק טוב, כך שמבחוץ לא כולם יודעו עד כמה עצוב בפנים….
    לפני 5 חודשים בערך התחלתי טיפול תרופתי זה הקל קצת אבל נראה לי עכשיו שהעזרה צריכה להיות אחרת, מישהי לעבד איתה את מה שעברתי ולהשתחרר מכל מה שיש בפנים.

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      היי איילת, תודה ששיתפת.
      מאוד יכול להיות שאת עדיין 'סוחבת שאריות' ונהדר שאת כל כך מודעת לעצמך ולמצבך. מגיע לך להרגיש טוב.
      אשמח לחשוב איתך ביחד מה יכול להתאים לך, medabrot.imahut@gmail.com
      גם תמר קלר יכולה לעזור לך בזה (תעשי חיפוש פה באתר ותמצאי אותה)
      יש כאן קטגוריה שלמה של רשומות על דיכאון אחרי לידה, ממליצה לך לשוטט קצת שם
      לימור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ