אמא טובה דיה
אחרי לידה

אמא טובה דיה…

"אמא טובה דיה"- ויניקוט טבע את המשפט הזה. כלומר, מה שמספיק לתינוק בשביל לצמוח ולהתפתח באופן תקין, הוא אמא טובה מספיק, כלומר אמא לא מושלמת, אך כזאת שתדאג לצרכים הפיזיולוגים והנפשיים של ילדה ותדע גם לעשות ולבצע אותם במינון. הוא הכיר בכך שאמא לא יכולה לספק לתינוק את כל צרכיו. לא "לחנוק" יותר מידי, לתת לתינוק לצמוח מתוך התסכול, מתוך הקושי ולא להיענות לכל צרכיו באופן מידי.

אך במציאות היומיומית האמיתית, זאת שאנחנו קמים אליה כל בוקר, זה לא תמיד ככה.

רגשות האשם בתור אמא מציפים אותי, איפה האמא המושלמת שכל כך רציתי להיות?

זאת שחיה לה בפנטזיה.

האמא שאהיה, שלא דומה בדברים שאני שונאת לאמא שלי, זאת שמכילה, שסבלנית, שקוראת ספר כל יום לפני השינה, מפרגנת, שמבשלת כל יום ארוחה חמה ובריאה. וכמובן מחייכת. שלא מתלוננת שיש בלאגן ותמיד מתאים לה שיבואו חברים.

זה אפשרי כל המושלמות הזאת?

עניתי לעצמי כבר אלף פעמים מאז שהפכתי לאמא, שלא, זה לא אפשרי. וטפחתי לעצמי אינספור פעמים על השכם באומרי: "את עושה את זה הכי טוב שאת יכולה ברגע הזה". אז למה אני לא מאמינה לעצמי כל הזמן? אז למה אחרי שאני אומרת משהו קשה לבתי ,כשאני מבקרת, לא מפרגנת או ממש מתעצלת להכין ארוחת צהריים (כי לא בא לי) רגשות האשם אוכלים אותי.

וזה ברור לי  שעוד כמה שנים היא תשב אצל הפסיכולוג ותגיד איזה אמא הייתה לה. ושהיא יצאה ככה וככה כי אמא לא עשתה מספיק טוב. כל משפט שאני אומרת לה אני חושבת על הביטחון העצמי, על העצמאות שלה ועל כל הדברים שאני רוצה שיהיו לה. האם אני מאפשרת אותם? האם אני נותנת לה קרקע פוריה לצמוח עליה? נותנת לה ספייס ובאותה מידה שמה גבולות?

 

אוףףףףף לא רוצה להרגיש ככה, בוחרת להרגיש אחרת. בוחרת כמו שויניקוט אמר להיות "אמא טובה דיה" ומה שיהיה יהיה…

לדעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה בשביל הילדים שלי מתוך אהבה אמיתית. ובגלל שאני גם בן אדם – יצור אנושי. אני כועסת, צועקת לפעמים, עייפה, מתעצלת, שוכחת, לא מכינה צהריים, מדברת בטלפון או עסוקה בשלי בזמן שאני יכולה להעביר איתם זמן איכות. כי ככה אני וזה מה יש.

כנראה שלא סתם הם קבלו אמא כזאת. שיש בה הכל לטוב ולרע ושאין אמא מושלמת!

בסוף, לאחר כל הבלבולי מוח שלי עם עצמי, כשהבת שלי אומרת לי: "אמא אני אוהבת אותך", אני מקבלת אישור לזה שכנראה בכל זאת אני עושה את זה טוב דיו.

 

 

עוד אמהות כותבות:

אולי לעולם לא אהיה האישה ש.. / תניה תוויל

אני אמא הכי טובה.. שאני יכולה / אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גופנית

תודה לעצמי, כי אני האמא הכי טובה שאני יכולה / עידית סברדליק

למה אני לא אמא אדמה? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

 לא ככה רציתי להיות, לא כזו אמא / אמא אנונימית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

2 Comments

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    אני מאוד שמחה בשבילך שאת בוחרת להרגיש אחרת. אני חושבת שלחיות עם רגשות אשם נוכחים ודומיננטיים ביוםיום זה דבר מדכא, מקטין ובכללי, מבאס.
    ובכלל, מי צריך אנשים מושלמים ?

  • Avatar

    מעין

    בחירה מהראש, לא להאמין לרגשות האשם ולא ליצור בעקבותם סיפור ודרמה פנימית של "אני אמא לא טובה", זו החלטה חשובה מאוד.
    לפעמים עוזר בנוסף לבחירה הזו גם להתיידד עם רגשות האשם הללו.
    כל האישיות שלנו בנויה על מגננה ובריחה מכאב ורגשות עזים. בדרך כלל אנחנו מדחיקים אותם, מוציאים אותם על מישהו אחר או בורחים מהם אל תוך הראש לפרשנויות המנטליות, סיפורים ודרמות שאנו יוצרים.
    יש אפשרות אחרת, להכיר בכך שרגשות אשם הינם חלק ממנעד הרגשות האנושי ולהתידד איתם, להיות סקרנית לגביהם, להפנות את תשומת הלב אל תוך הגוף, לזהות איך הם באים לידי ביטוי בגוף, לנשום לתוכם, להכיל אותם ולהרגיש אותם.
    בצורה זו, הרגשות הטבעיים הללו, כבר לא יאיימו עליך, תוכלי להרגיש אותם והם יתמוססו או יגלו רגשות אחרים אשר נמצאים מתחת לרגשות האשם וזקוקים לתשומת לב מחבקת ואוהבת.
    המאמר "עולם הרגש" בקישור הבא מדבר על הצורך בהכרות מעמיקה עם הרגשות, קבלה מלאה של כל קשת הרגשות, נכונות להרגיש אותם במלואם והיכולת להכיל אותם ולשהות עם הרגשות ומסביר איך לעשות זאת בפועל.
    http://www.simply-yoga.co.il/world-of-emotions/
    בהצלחה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ