קשיים רגשיים חצי שנה אחרי לידה ויותר- כמה אנחנו מודעות אליהן ומכירות אותן? במאמר שלפניכן תוכלו למצוא הסבר על הלך הרוח רגשי שקיים אצל נשים אחרי לידה, והכוונה להתמודדות.
"בתשעת החודשים הראשונים הייתי באופוריה מוחלטת. ההנקה הגיעה בקלות, התאהבתי בו במהירות, הטיפול בו הלך בקלות, גם כשהוא קם כל חצי שעה בלילה. הייתי עייפה קרועה, אבל זה לא היה עניין מבחינתי. לא הרגשתי שקשה לי. כשישנתי והיו לי כוחות, אז היה לי יותר קל להכיל אותו וכשהייתי בלי כוחות אז היה לי קשה יותר, אבל בסך הכול נהניתי בכל רגע בתקופה הזאת.
אני לא יודעת מה גרם לשינוי, אבל אחרי תשעה חודשים הגיע משבר עצום, שנמשך כמה חודשים. לא הבנתי מה קרה, הרי היה טוב ועכשיו כל כך רע וקשה. לא מצאתי את הסבלנות אליו בתקופה שהכי צריכים להיות סבלניים. הייתי קצרה נורא, בכיתי בי סוף, הייתי עצבנית ועייפה ברמה מופרכת, ובעיקר הייתי זקוקה לשעה אחת ביום עם עצמי. כשהוא סוף סוף נרדם, הייתי צריכה להחליט מה לעשות קודם: להתקלח, לאכול, להתפנות, לטפל בגוף שלי או לבהות בפייסבוק. כל כך הייתי זקוקה לפיסות של חיים שפויים".
-אמא בעילום שם- (מתוך ראיונות שערכתי וטרם פרסמתי)
הרבה מדברות ומכירות את הקשיים הרגשיים של נשים אחרי לידה, ומתכוונות לחודשים הראשונים שאחרי לידה. אבל חצי שנה אחרי לידה? תשעה חודשים אחרי לידה? שנה אחרי לידה? קשיים רגשיים חצי שנה אחרי לידה והלאה – זה כבר פחות מוכר, פחות מדובר, ופחות ידוע. אבל זה לא פחות כואב.
אצל רוב הנשים, גיל חצי שנה או תשעה חודשים אחרי לידה, כבר לא מרגיש "אחרי לידה". חצי שנה אחרי הלידה, נשים כבר מרגישות עמוק בתוך המציאות החדשה, והלידה מרגישה שהייתה אי פעם מזמן. המושג "אחרי לידה" לוקח את הלידה כנקודת ייחוס, וזה באמת מונח שלא כל כך מתאים לקשיים רגשיים שמתקיימים חצי שנה אחריה.
אבל בשנה הראשונה להורות (וגם בשנתיים הראשונות שאחרי הלידה), נשים עדיין עוברות תהליכים רגשיים, עדיין יכולים להיות משברים רגשיים שקשורים למציאות החדשה, להורות, ולתנאי החיים שלהן (חוסר שינה, חוסר בתזונה טובה, חוסר בפעילות גופנית, חוסר בזמן לעצמן, חוסר בחברת מבוגרים). כדאי לדעת וללמוד עליהם, כדי להפחית במעט את הדאגה, החששות, האשמה, וכדי להגביר את היכולת להתמודד עם מה שיש, כפי שהוא.
קשיים רגשיים חצי שנה אחרי לידה (עד שנתיים) – מה נשים מרגישות?
אז, מה קורה לנשים בחצי שנה שאחרי הלידה? קורה אצלן לא מעט ואני ארחיב לגבי חלק מהדברים. יחד עם זאת, ממש חשוב להדגיש, שלמרות שההכללה יכולה להקל ולנרמל (מלשון 'נורמלי'), עדיין כל אחת עוברת את ההורות והחיים בדרך שלה, ובקצב שלה.
אם את עכשיו בתקופה הזאת ועוברת משהו שלא כתבתי עליו, זה לא אומר שהוא לא קיים, אלא זה רק אומר ששכחתי לכתוב עליו. את יכולה לצאת מנקודת הנחה שכל מה שאת מרגישה, תמיד חוות עוד אמהות, שמרגישות בדיוק כמוך.
את תמיד יכולה להתייעץ, להיעזר, לשאול, אם את מרגישה שמשהו שאת מרגישה הוא לא רגיל, לא נורמלי, או שאת רוצה להבין קצת יותר. אפשר לפנות לטיפת חלב, לקו תמיכה להורים אחרי לידה, ואפשר גם לבדוק את האפשרות לתהליך טיפולי איתי או אם נשות מקצוע אחרות. חשוב לא להישאר לבד עם זה.
ללקק את הפצעים: עיבוד הקושי של החודשים שעברו אחרי הלידה
אפשר לקחת רגע נשימה, ממש לעצור תוך כדי הקריאה ולקחת אוויר. אני יודעת שלמי שעכשיו מתמודדות עם אתגר או קושי רגשי, יכול להיות לא קל ואפילו רגיש לקרוא את המילים האלה. אני יודעת כמה הקלה ונשימה יכולות להיכנס לגוף, כשאנחנו קוראות מילים שמסבירות את מה שאנחנו מרגישות, אבל זה גם לא קל, ונוגע, ולפעמים מעלה דמעה או שתיים – אז תקראי את הדברים בקצב שלך, ותעשי הפסקות אם צריך.
אז, חצי שנה אחרי לידה, וזה יכול להיות כמה חודשים קדימה או אחורה (כל אחת בקצב שלה ולפי המציאות שלה)- נשים מתחילות להרים את הראש ולהתחיל לעכל ולקלוט מה הן עברו עד עכשיו. וזה לא קל.
אחרי שהאינטנסיביות של אחרי הלידה קצת פוחתת, הגזים יורדים, יש סדר יום מסוים, הביטחון ההורי עולה והחששות של לגדל ניו בורן קצת יורדות- נשים מתחילות לקלוט שהן עברו משהו גדול בגוף, בנפש ובמציאות בחודשים האחרונים, וההבנה הזאת לפעמים מכה בהן חזק.
רק אחרי שהמתח של החודשים הראשונים יורד, הן מתחילות לעכל ולהרגיש כמה היה להן קשה עד עכשיו. הן יכולות להביט אחורה, לראות את התופת והקושי שהן עברו, את מה שחלן מהן מתארות כ'טראומה', והגוף והנפש מתחילים לעבד ולעכל את מה שהן עברו.
לפעמים רק בשלב הזה הן פנויות לקלוט שהן עברו לידה קשה, שהשבועות הראשונים או החודשים הראשונים היו קשים ומאתגרים (או 'גיהנום'). אם כשהן היו בלידה עצמה או בחודשים הראשונים שאחריה, אז הן היו עסוקות בלשרוד את היום והשבוע ולא היה להן רגע לשאול 'מה קורה לי' או 'מה אני מרגישה', עכשיו הכול צף. ולפעמים זה צף מהר וחזק מדי.
מה קרה פה? מה היה? מה הרגשתי? עולים זכרונות של רגעים, של ימים, של רגשות ומחשבות. לפעמים רק בשלבים המאוחרים יותר עולה כאב ובכי על כאבים של הנקה, על בדידות, על לידה קשה, על חוסר אונים ותסכול, על לילות קשים. כל הרגשות שלא היה להם מקום עד אז, צפים ועולים, בלי שתמיד יש כוחות ומשאבים להתמודד איתם, כי הנפש עייפה ועברה המון.
עייפות ושחיקה אמהית – יותר מחצי שנה בלי שינה נותן את אותותיו על הנפש
רוב האמהות עדיין לא ישנות לילה מלא בגיל חצי שנה, וגם לא בגיל שנה. אין לי סטטיסטיקות, אבל מדובר בהמון אמהות, שלא ישנות ברצף בלילה במשך המון חודשים.
המשפחה פחות עוזרת כמו בהתחלה, בן הזוג כבר מזמן חזר לעבודה, החוגים לתינוקות מתמעטים, נשים חוזרות לעבוד מחוץ לבית ונדרשות להיות מורכזות, אבל – העייפות. היא עוד פה. הגוף עייף, הנפש עייפה, התודעה עייפה. ואז מתחילה לעלות מחשבה: ככה ייראו החיים שלי מעכשיו? זהו?
שינה זה לא לחלשות. שינה זה צורך אנושי, בסיסי, קיומי, וכשהוא נלקח מאמהות, זה נותן את אותותיו בגוף ובנפש. העייפות לא נעלמת עם הגזים, וגם לא עם החודשים הראשונים שאחרי הלידה. אמנם חלק מהתינוקות ישנים יותר טוב בלילה מאשר כשהיו קטנטנים, אבל רובם עדיים קמים להאכלות ליליות וזה מתיש.
אין תחליף לשינה. חוסר מתמשך בשינה מתבטא אצל כל אחת אחרת, אבל המצוקה היא אותה מצוקה. אצל חלק העייפות מתבטאת ברגזנות, עצבנות, חוסר סבלנות, ואצל אחרות זה יכול להתבטא בדכדוך, חרדות, מצבי רוח, עצבות, חוסר אונים ותסכול.
בעקבות עייפות ושחיקה אמהית גוברת, נשים יכולות להרגיש שהן לא נהנות מההורות, שהן לא האמהות שהן רצו להיות, ולהרגיש תסכול גובר על כך שהמציאות הרגשית שלהן לא משתנה. חלק מהן לא מבינות למה הן כבר לא 'חזרו לעצמן', כי הרי כבר חלף זמן מהלידה.
אם בתחילת ההורות הן הרגישו שהן יכולות 'לסחוב' עוד קצת, לעודד את עצמן, לדחוף את עצמן קדימה- אז, עם החודשים שחולפים, העייפות כבר יותר נוכחת וזה מרגיש לפעמים כמו אפיסת כוחות אל מול המציאות.
בנוסף, מגיל חצי שנה והלאה, הילדים יותר פעלתנים, זזים, דורשים יותר יחס וחברה, אוכלים אוכל מוצק, ערים יותר במשך היום, וזה מצריך מהאמהות להיות עירניות ואקטיביות. כשנשים לא ישנות בלילה וצריכות להיות אקטיביות ופעילות ביום או לצאת לעבוד מחוץ לבית, זה יכול להרגיש כמו משהו שהוא 'יותר מדי', 'והן מספרות שהן 'לא מסוגלות יותר'.
הציפייה הזו, שהקושי יעבור עם הגזים ועם החודשים הראשונים, וההתנפצות שלה אל קרקע המציאות, יכולה ליצור קושי רגשי משמעותי, עד משבר גדול, שיכול גם להגיע לדיכאון אחרי לידה. זו הרגשה שכבר אין כוח יותר, שהרבה פעמים קשור לחוסר בתמיכה פיסית, תמיכה רגשית וחוסר משמעותי בשינה.
ה'אני' החדשה – הקושי להתחבר לעצמי אחרי הלידה
כשנשים לאט לאט יורדות מהקצב המהיר של הטיפול בתינוק, ומתחילות להתפנות להרגיש את עצמן- הן לא יודעות את מי הן פוגשות. ה'אני' שהן הכירו לפני הלידה, לא כל כך דומה למי שהן היום. הן מרגישות שהן לא יודעות מי הן היום, מה הן מרגישות, מה חשוב להן, מה הצרכים שלהן, מה הרצונות שלהן.
אחרי תקופה ארוכה של שימת הצרכים, הרצונות, הרגשות, והמחשבות שלהן בצד – הן מספרות שקשה להן להתחבר אל עצמן מחדש.
"לפני הלידה היה לי קל ונגיש להתחבר לעצמי. עשיתי מדיטציות, כתבתי את עצמי בקלות, הייתה לי נגישות גבוהה לעולם הפנימי שלי. מאז שאני אמא, אני לא מצליחה להתחבר לעצמי. זה כאילו שיש מין נתק. אני לא מצליחה להרגיש אותי, לשמוע את המחשבות שלי. זה כאילו שאני והוא זה אחד, ואין אותי. אני לא מצליחה להפריד את עצמי ממנו. אני מתגעגעת להרגיש את עצמי"
מתוך שיתופים שאני שומעת בקליניקה.
אמהות מספרות על מיומנות שכמו נעלמה להן- להרגיש את עצמן, להבין מה הן רוצות ומרגישות. הן רוצות להבין, מתגעגעות ליכולת להבין את הצרכים שלהן ולהיענות עליהן, אבל מרגישות שזו כמו יכולת שכבר אין להן יותר. שזה נעלם. וזה קצת מפחיד, כי החיבור לעצמן היה חשוב להן.
אם בחודשים הראשונים זה פחות הפריע להן, כי לא היה להן זמן ופניות להרגיש את עצמן, אז עכשיו זה מפריע. הן חיכו לזמן לעצמן, להתחבר לעצמן, להרגיש את הרגשות והמחשבות שלהן, ומתפלאות לראות את השינוי שחל בהן ואת הקושי להרגיש את עצמן.
געגוע לחיים הקודמים ולעצמי של פעם
בשלב מסוים, נשים מתחילות להרגיש געגוע לחיים הקודמים שלהן, ולא תמיד קל להן עם הגעגוע הזה. נשים מרגישות געגוע לחיי חברה, לספונטניות, לעצמאות, לגוף והמשקל שלהן, למיניות וזוגיות כמו שהייתה, לזמן לעצמן, למאכלים שיכלו לאכול, לחוגים שאהבו, ועוד ועוד ועוד.
זה מפתיע, אבל לא הרבה נשים יודעות שבתקופה של ההסתגלות להורות, (שעדיין אין לה שם בעברית, אז היא קרויה ה'תקופה שאחרי הלידה'), יש מידה של עצבות, געגוע ואובדן. הן איבדו דברים יקרים להן בחיים שלפני ההורות, והן לא יודעות אם זה יחזור. הגעגוע הוא טבעי ונורמלי, אך רבות מהנשים מרגישות אשמה על הגעגוע וחוששות שרגש כזה יכול לפגוע בתינוק/ת או בקשר ביניהם.
"אני מתגעגעת לקחת את התיק שלי ולצאת מהבית, בלי להתארגן חצי שעה לפני, בלי לחשוב על הנסיעה שמחכה לי בדרך. אני ממש מתגעגעת לשתות כוס יין ולשבת עם חברות על הבר עד 12 בלילה, בלי לחשוב על הלילה שמחכה לי. אני מתגעגעת לגוף שלי - כל כך לא נוח לי עם המשקל שאני, עם הזיעה, עם איך שאני נראית כשאני מסתכלת על עצמי. אבל אני נורא אוהבת אותה, איך אני מרשה לעצמי להתגעגע? את חושבת שזה יכול לפגוע בה? "
מתוך שיתופים שיש בקליניקה.
אמהות מרגישות אשמה ועצב על הגעגוע הזה, במיוחד כשהן לא יודעות שזה תהליך טבעי, נורמלי וחשוב. כשאני מסבירה לנשים שהאובדן והגעגוע למה שהיה פעם הוא חשוב לטובת ההסתגלות להורות וגיבוש הזהות החדשה, זה עוזר להן, אבל עדיין יש בהן עצב וגעגוע והן לא רוצות שהוא יהיה. הן רוצות רק לשמוח מהחיים החדשים שלהן, והרצון הזה הוא טבעי, אנושי ומובן.
קריסה אמהית: הצורך בזמן לעצמי כבר זועק
בשלב מסוים, לכל אחת זה מגיע בזמן אחר, הצורך בזמן לעצמי מתחיל לצעוק ולהרגיש אקוטי, הכרחי, חובה, אנוש. אחרי תקופה ארוכה שנשים שרדו בלי זמן לעצמן, מגיע שלב שבו – 'די, אני חייבת את זה!' וכשזה לא מגיע, יכולה להגיע קריסה אמהית.
"ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית. מינון יתר של אמהוּת. כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי.
זו מין תחושה כזאת שאני כבר לא יכולה לסחוב, לטפל, לשמוע בכי, להאכיל, לבשל, לחתל, להשכיב, לשעשע. להיות אמא לתינוקת.
היא קשה, ההכרה שאני כבר לא מסוגלת יותר, שכל מה שבא לי לעשות זה רק לברוח ולא להיות במגע עם הבת שלי. הלב מתקשה להכיל את התחושות האלה, את הרצון לתפוס מרחק ולא לחזור".
- מתוך דברים שכתבתי ופרסמתי, כשהבת השנייה שלי הייתה בת עשרה חודשים בערך -
רוב האמהות (שאני מכירה) מרגישות צורך לקחת זמן לעצמן בשלב מאוד מוקדם בתוך ההורות שאחרי הלידה, אך כשהצורך הזה לא נענה, זה הופך לכמיהה, השתוקקות, צעקה, משבר רגשי, שלפעמים מאוד קשה לשאת ולהכיל.
הרבה פעמים יש הבנה וחמלה לגבי הצורך לקחת זמן לעצמן, לטובת הזנה וחידוש כוחות, אך גם יש ציפייה שיסתדרו ושיהיו סבלניות, מכילות, נחמדות ו'כרגיל', גם כשאין להן את הזמן הזה – ואז מתחיל קושי משמעותי.
בנוסף, למרות המודעות ההולכת וגוברת לצרכים רגשיים של נשים אחרי לידה, עדיין נשים תופסות את הצורך בזמן לעצמן כפינוק, כעצלנות, כחוסר מסוגלות, ככישלון. להמון אמהות יש אשמה על הצורך שלהן בזמן לעצמן.
מעט מאוד נשים מצליחות להבין שיש קשר בין חוסר הסבלנות שלהן הדכדוך, חוסר ההנאה בהורות – לבין חוסר בהזנה עצמית (גם שינה זו הזנה עצמית). הן לא מבינות למה 'פתאום' אחרי חצי שנה, הן מרגישות רע בהורות, לא נהנות, עצבניות, רוצות לברוח, והמשבר שהן חוות לא מקושר אצלן לזה שמזמן לא היה להן רגע לנשום או לעשות משהו מהנה.
מה חשוב לי באמת? סדרי עדיפויות שמשתנים
כשנשים מתחילות להתחבר לעצמן, ולהרגיש מחדש את מה שהן מרגישות, מה חשוב להן ומה הן רוצות, הן מתחילות לשים לב שסדרי העדיפויות שלהן השתנו באופן משמעותי, וזה יכול להפחיד ולערער.
אם בתחילה הן יכלו לשים לב לסדרי עדיפויות שמשתנים אצלן, בכך שיש תיעדוף של הצרכים של התינוק על פני הצרכים שלהן, כעת השינוי בסדרי העדיפויות מתחיל ללהיות מורגש גם בנושאים גדולים יותר, שמשנים את האופן שבו הן מתייחסות אל עצמן ואל המציאות.
האם העבודה הזאת מתאימה לי? האם נכון לי להמשיך לעבוד בה?
האם החברויות האלה מתאימות לי, גם כשמדובר בחברות ילדות?
האם הזוגיות הזאת מתאימה לי?
האם דברים שהשקעתי בהם בעבר עדיין מעניינים אותי?
האם נקודות מבט ועמדות שהיו מזוהות איתי, עדיין נכונות לי?
האם אני רוצה עוד ילדים?
זו לא קלישאה שהחיים משתנים עם כל לידה, והשינוי הזה יכול להפגיש עם תחושת חוסר יציבות, בלבול, תסכול, חוסר וודאות. זה לוקח זמן להבין מחדש מה חשוב ומה פחות ואיך לנתב את החיים מחדש, לפי מה שהשתנה ולפי מה שאיננו. זה מצריך הרבה אומץ, כוחות, גמישות מחשבתית, כדי לעשות את ההתאמות האלה. זה באמת לא קל שמשהו מהותי משתנה ולא כמו שהיה קודם.
חזרה לעבודה: איך לעבוד מחוץ לבית ולהיות אמא לתינוק?
סביב גיל חצי שנה אחרי לידה, מחצית האמהות חוזרות לעולם העבודה שמחוץ לבית, ולא תמיד מבחירה ורצון. גם כשיש רצון לחזור לעבוד ובטח כשיש רצון להישאר עוד בבית עם התינוק/ת, החזרה לעבודה היא מאתגרת ומעלה קונפליקטים ואתגרים רגשיים.
חודשים לפני החזרה לעבודה, אמהות עסוקות במחשבות על איך זה יהיה עבורן לעבוד ולהיות עירניות, איך זה יסתדר עם חוסר השינה בלילה, מי ואיך הם יאספו מהגנים, איך תהיה הקימה וההתארגנות בבוקר, איך התינוקות ישתלבו במסגרת, ואיך זה יהיה עבורן להיות רחוקות יותר מהתינוקות ולראות אותם רק אחרי העבודה.
דאגות, חששות, אשמה, התלבטויות, קונפליקטים, עולים ביתר שאת ככל שמועד החזרה לעבודה הולך ומתקרב, ומאמת אותן עם מציאות לא פשוטה (שעות עבודה שלא מותאמות לגנים, בעיות כלכליות, קושי למצוא מסגרת מתאימה וכדומה), שלרוב לא מותאמת לצרכים הפיסיים והרגשיים של משפחות אחרי לידה.
בנוסף, לא מעט אמהות אחרי לידה מתמודדות עם שינוי או משבר תעסוקתי. חלק מהן עזבו את העבודה שהייתה להן לפני הלידה, חלק מהן מרגישות צורך לשנות מקצוע ועיסוק בעקבות ההורות והשינוי שחל בהן. כשהשינוי בזהות התעסוקתית מגיע עם צורך ממשי לפרנס, נשים מוצאות את עצמן מתמודדות עם בלבול וחוסר וודאות שלפעמים לא פגשו קודם בעולם התעסוקתי.
תמיכה רגשית, עזרה פיסית, הזנה עצמית- גם חצי שנה אחרי הלידה
אני אתחיל במילים הפשוטות, שאני עדיין מוצאת את עצמי משמיעה: גם חצי שנה ושנה אחרי הלידה, נשים עדיין צריכות תמיכה רגשית, לישון בלילה וזמן לעצמן. הצרכים שלהן לא נעלמים, בגלל שעברו מספר חודשים מאז הלידה.
לא מעט נשים מתפלאות שאני אומרת את זה, כי בחוויה שלהן הן כבר לא 'אחרי לידה', והן לא מבינות מה לא בסדר איתן, ולמה הן כבר לא בעניינים. לנפש לוקח זמן להסתגל להורות, להתמודד עם התהליכים הרגשיים שהיא מביאה, לעכל את התקופה האינטנסיבית שהייתה בחודשים שאחרי הלידה – וזה יכול לקחת גם יותר משנה.
אין באמת שעון עצר שאומר 'די, מספיק. תתקדמי. תסתגלי'. זה רק הקולות הפנימיים והציפיות שלנו, שלפעמים דוחקים בנו להאיץ את הקצב ולהיות משהו שאנחנו לא.
ההסתגלות להורות תגיע, הקשיים הרגשיים יעברו, התחושה שאת 'חוזרת לעצמך' תגיע (גם אם לא תהיי מי שהיית קודם) והאיזון יגיע – אבל לכל אחת זה קורה בקצב שלה ובזמן שלה. וכן, לפעמים זה מצריך המון סבלנות וגם שינוי בתפיסה לגבי איך אמהות אמורות להרגיש ולתפקד אחרי לידה.
כל מה שאת מרגישה, גם אם כתבתי את זה או לא – הוא נכון, מותר לך להרגיש אותו, ויש לך סיבה טובה להרגיש אותו. זה לא בראש שלך ואת לא ממציאה. ובהינתן זה, אפשר לבדוק – מה יכול לעזור לך להתמודד עם מה שאת מתמודדת עכשיו. זאת השאלה המרכזית.
יש נשים שזקוקות לישון קצת יותר בלילה, יש נשים שזקוקות לזמן לעצמן, יש נשים שזקוקות לצאת לעבוד מחוץ לבית, יש נשים זקוקות לחברת מבוגרים, ויש עוד צרכים לנשים – וכולם לגיטימיים. רק צריך להקשיב – בסקרנות, בהכלה, בלי שיפוטיות.
אם את מרגישה שתהליך ליווי רגשי יכול לעזור לך, כאן הפרטים על טיפול איתי. את מוזמנת בחום ליצור קשר, אני תמיד עונה.
שלכן,
לימור לוי אוסמי
מטפלת רגשית בנשים ואמהות בגישת Cbt-Act
אולי יעניין אותך לקרוא גם:
לא כל קושי רגשי הוא דיכאון אחרי לידה