היריון

הריון ראשון היה בצבא ונגמר בהפלה יזומה.

הריון שני ושלישי היו כשממש רציתי ללדת ופשוט לא הלך. הפלה בשבוע 9 ואחרי שנה של המתנה, הריון, עברנו שבוע 12 ונשמנו לרווחה, אבל בשבוע 14 – עובר בלי דופק.

הריון רביעי וחמישי הסתיימו בשתי לידות של 2 ילדים מקסימים בהפרש של שנה ושבועיים ואז, כעבור 10 שנים של לשגע את בן זוגי, שלא הסכים לעוד ילד ובסוף נכנע, כי יום הולדתי ה40 קרב… נכנסתי להריון השישי…

ההריון הזה התחיל אחרת.

אז נכון, כל הריון הוא אחר, ואני שונה בכל פעם, והסביבה היא אחרת ובלה, בלה, בלה.

ובכל זאת, משהו בתחושה שלי היה שונה.

לקח לי כמה ימים עד שהעזתי לחשוב שאולי יש פה משהו, כי כל סימן תמיד יכול להתפרש כהריון, אז קצת קשה לעקוב אחרי דברים אם הם לא "נשארים" או "מתפתחים".

ואז הופיעו קצת הפרשות ומעין תחושה עמומה בבטן, קצת כואב כזה, אבל לא ממש. לא בדיוק. לא ברור מספיק.

רק על עצמי לספר ידעתי. פעם לא ידעתי, ממש לא. חשבתי שאני יודעת. הרבה מילים היו לי, המון. הגיון, רציונל, טיעונים, לוגיקה. נחרצות – המון מזה. הרי חייתי, וחייתי טוב. ילדתי ילדה, עבדתי. זוגיות יציבה ונהדרת וחזקה, בית. חברות טובות, שהתברכתי בהן.

ואובדן אחד. אובדן אחד בלתי אפשרי. אובדן אחד שסירבתי להכיר בו.

בהתחלה זה היה קטן. רק להחזיק מעמד, כל יום קצת. לא לבכות, שלא יראו. להיות חזקה, כי אם לא אני, לא יהיה מישהו אחר. לארגן, לסדר, לדאוג. הרבה לדאוג. לרפד לכולם את הכל, גם אם הם לא צריכים את זה באמת. ממש בקטנה, הדברים שאנחנו עושות כמעט יום יום, על אוטומט.

פעם, לפני הרבה שנים, בממלכת שומר, חיה מלכה, בשם איננה. איננה היתה מלכת שמיים וארץ, שמלכה על פני שבעה מקדשים והיתה אהובה מאוד על כל נתיניה. היא הובילה קרבות אינספור, ניהלה את ענייני ממלכתה ביד רמה והיתה גם משוררת רבת כשרון.

יום אחד שמעה איננה קריאה פנימית.

אמא מגיעה לפגישת הכנה ללידה. הלידה הראשונה שלה הסתיימה בניתוח קיסרי, שהיה טראומטי מאוד עבורה. היא הלכה אז באמונה מלאה שהגוף שלה יודע ללדת, שכולן יולדות ולא צריך לעשות כל כך הרבה הכנות. היא מתרגלת יוגה הפעם, קוראת, היא יודעת מה שלא ידעה אז. והפעם זה לא יהיה קיסרי.

זה מה שחשוב לה. בשביל זה היא באה אליי.