היריון

אני רוצה לכתוב על הלידה שבה ילדתי את בתי בכורתי. אני רוצה לכתוב עליה כיוון שהיתה לידה לי קשה מאוד. היה לי קשה תוך כדי, אבל היה לי אפילו יותר קשה אחרי. אני תוהה לגבי הסיבות שמובילות אותי לכתוב עליה לנשים אחרות ולא רק לעצמי כריפוי. אני מרגישה שיש כמה סיבות – אחת היא לשתף, לספר, שתדעו מה עברתי. יש בי רצון לאמפתיה, להבנה, להזדהות. הסיבה השנייה היא כמו צעקה בתוכי, צעקה גדולה וחזקה. זו צעקה של כאב, והכאב הזה מורכב מכל כך הרבה דברים. הכאב הזה רוצה פורקן, הוא מחפש ביטוי, רוצה לצאת לחופשי מתוכי. הסיבה השלישית שאני כותבת היא שאני חושבת שהסיפור שלי ומה שהבנתי ממנו יכולים אולי לפגוש ולתת משהו לנשים נוספות, נשים שילדו, ונשים שלפני לידה.

ביום שני, שבוע 9 בערך, אני מתייצבת נרגשת לבדיקה ראשונה אצל הגניקולוגית. די מהר היא מודיעה לי בלקוניות שאין דופק והעובר הפסיק להתפתח לפני שבוע וחצי. פתאום יש ואקום נוראי עד כאב בדיוק במקום ההוא בגוף שבו נשאבו אליו חיי כשנודע לי על הסרטן של אמא. היא שואלת אותי אם הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, "כי אני מגיבה מוזר",

יום שבת, אני נפרדת מההריון. אני נפרדת מהילד שצומח בי. הבן זוג מחבק חזק ורך ואומר שסוף התהליך שאנחנו בו עכשיו הוא בעצם הריון חדש. המילים הריון חדש משחררות ממני הכל ופורץ ממני בכי בקול שאני עדיין לא מכירה ( ואני חשבתי ששמעתי את עצמי בוכה כבר בכל הקולות האפשריים) בכי גדול ורם וממושך, בכי משחרר, מתאבל, בכי שמסיים. אני מסבירה לו שעכשיו אני לא רוצה לחשוב על הריון חדש, אני רוצה להיות עם האובדן של ההריון הנוכחי. באותם רגעים העובדה שבחרתי לא עוזרת לי ויש רק שקט רם ורעש דומם של לפני סוף. אני כל כך נוכחת מחד וכל כך צפה ומנותקת מאידך ושני המצבים מתחלפים כל הזמן.

יום א' היה קשה כל כך, עד לרגע עצמו. חיכינו המון זמן עד שתורינו הגיע, איחור של שעתיים וחצי מהצפוי וחברת נשים שכל אחת וסיפורה מרחף מעליה במסדרון שכולו סופים. הסופים קורים אגב באותו מקום שבו קורות התחלות- מחלקת IVF של בית החולים. בחדר האחיות מחייכים אלי מיליון תינוקות מצולמים, תוצאת העבודה הקשה של משפחת תהליכי הפריון. אני בקושי יכולה לשאת את התמונות ואת הידיעה שאני מהצד השני.

אז למה הפעם לא חוויתי את הבייבי בלוז? למה אף אחות לא ניגשה אלי ודיברה אלי כאילו שהיא יודעת בדיוק מה עובר עלי? אולי כי לא הייתי מספר במערכת?

אני חושבת שעם כל הכבוד להורמונים, בכל אחת מאיתנו פועם לב ייחודי ומיוחד, לכל אחת מחשבות וקשת רגשות ייחודי לה, וכל ניסיון להכליל את החוויה שאחרי הלידה נוגע בשטחיות נסיבתית שאינה מכילה את מלוא הדרה, יופייה וייחודה של כל אישה.

מה הפלא שעולים רגשות קשים כל כך? מה הפלא שנשים רבות חוות תחושה של בדידות ואובדן החופש?

חווית לידה הוליסטית בעיני אינה מתמצה בלידה ללא אפידורל עם כדור עם חבל, בג'קוזי או בפרימוס… חווית לידה הוליסטית היא בראש ובראשונה חוויה של הכלה וכבוד אל האישה היולדת ואל נימי נפשה ומאווייה והיא לא נגמרת אחרי שהתינוק יוצא מהרחם, היא ממשיכה זמן רב אחרי שהדופק בחבל הטבור מפסיק. ואולי גם פה טמונה אחת הבעיות- יש היום מודעות הולכת וגוברת לחוויית הלידה, ואני מאוד שמחה על כך, אבל מה קורה אחרי הלידה?