איפה אני בתוך האמהוּת?

כמה שיותר חזקאתה אוחז ביואני מבקשת להפריד במרחק של גופים וזמן,את השלם מחלקיו.דבר תלוי בדבר,מחזיק בדבר,כמו שאיפה בנשיפה.כמו פעימה בפעימה,רק להחזיק. הכתיבה במרחב הרגיש של לימור ב"נשים מדברות אמהות "

אמנם אני בגיל שבו הילדים גדולים ויש לי טון זמן לעצמי, אבל אני לא יכולה לשכוח את התקופות של צורך בחמצן רגשי ופיסי באמהוּת, את הצורך בזמן לעצמי. זמן שבו

"הילד הזה נמאס עליי!", "הוא בלתי נסבל!". כולנו מכירות את הרגעים האלה, בהם ההתנהגות של הילד מוציאה אותנו מדעתנו ויוצאים מאיתנו מילים שלא חשבנו שנגיד. זה יכול להיות רגע של

אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.

אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה. התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא ההיפך. התעורר בי קול שאמר: "רצית להיות אמא? אז ככה זה. תסבלי בשקט ותתמודדי".