התבוננות עצמית בהורות

ימים ראשונים של הסתגלות. הלב והראש מקפצים בין מחשבה עליה ועליו או כיווץ, דמעה וגעגוע.

שלום כיתה א׳. איך את מרגישה? את שמחה, גאה בעצמך? מצאת חברה? ילדה גדולה שלי, ספרי לי קצת מה עבר עלייך היום. אני צמאה לרסיס קטן של מידע, שאדע, שאשמע שטוב לך, שאת יכולה. את אומרת שהיה הרבה ושאת לא זוכרת, את נחה קצת ואז לאט לאט מספרת מעט. אני צוללת לתוך עינייך, מחזיקה את שתי ידייך המתוקות, את רואה את הדמעה שמתגלגלת אליך ואומרת לי בקול סמכותי:״אמא, אל תדאגי! הכל בסדר איתי…״ כמה שאני אוהבת אותך ומאמינה בך, יפה שלי. את אדם נפלא, קטנה בוגרת, נבונה שלי, אני בטוחה שתתמודדי נפלא שלב, שלב. בהצלחה.

מתי שאלתי אותי, הי, טוב לך? לא? אז בואי נלך למקום אחר אהובה, לאן את רוצה? איך את רוצה שיהיה?

לא שאלתי אותי. ולא היה לי טוב. הייתי חלשה ולא היה לי מקום בשבילי, בשביל כולי, בבית שלי.

הרגשתי בודדה לחלוטין בזמן שתפקדתי כשבט שלם עבור הילדה שלי, כי ילדה צריכה שבט שיגדל אותה.

מאיפה שאבתי את זה, לא יודעת, אבל לא יצא לי משהו מפואר מזה, לא משהו שראוי לילדה שלי, לא משהו שראוי לי, לזו שמדברת עם עצמה.