התבוננות עצמית בהורות

אבל הקושי לא איחר לבוא. קושי של לבד, קושי של שני ילדים. קושי של בעל שמגיע מהעבודה בערב ואם אני לא אעשה ,לא אנקה ולא אקנה, כלום לא יקרה כאן. נכון שניתן לחלק איזה הוראה לבעל אבל גם זה כבר מתיש. כמה אפשר להגיד? אתה לא רואה שצריך לסדר? לקלח? להאכיל? לקנות? לכבס? או אולי אבל רק אולי לתת לי קצת שקט ??

בערך שבועיים אחרי שבני נולד, פגשתי בה. בילדה הפנימית שבי, שהביטה בסיטואציה החדשה בפליאה מהולה בכעס.

האמת, נפגשנו כבר בהריון, בעוד הילדה הפנימית דרשה מקום לעצמה וחששה מה יקרה כשהתינוק יוולד ולמה בכלל הוא צריך להיוולד והאם הוא יתפוס את מקומה.

אני זוכרת את עצמי מנסה פשוט להקשיב לה, להבין מה מציק לה ולהסביר שהיא תמיד תהיה איתי, גם כשהתינוק יוולד. שהוא לא יחליף אותה כמו שהיא מפחדת.

בכל פעם שאני פותחת את ליבי ואת מכאוביי בפני אישה אחרת, ואם היא עברה את גיל 40 אז זה עוד יותר ברור, אני מקבלת איזה מסר מרגיע שיש חיים אחרי התקופה הקשה של גידול הילדים משלב ההריון ועד גיל 3 +.

כולן מבינות ומזדהות עם הקשיים וזוכרות איך זה מרגיש לבד ואיך זה להחזיק בשביל כל הבית, אבל שאין מי שיחזיק בשבילן.

מצד אחד, זה מרגיע אותי לשמוע שגם הגברים בסוף מתבגרים ומבינים ולוקחים אחריות ונותנים תמיכה והערכה (כל מה שחסר לי כרגע).

אבל מצד שני,זה מקומם אותי ומעלה בי רצון עז למרוד בהכל ובכולם.

אני כועסת על אמא שלי. כועסת עליה מאוד.

לא מצליחה להעביר את זה או להתגבר על זה.

אני כועסת על עצמי כי אני כועסת עליה. ורע לי כבר כמה ימים. אף אחד לא מבין למה, ואני בוכה ומתעצבנת, ולא טוב לי עם עצמי…