התבוננות עצמית בהורות

אמא יקרה, כבר שנים אחדות שאני יודעת שארשום לך את מה שמקנן/מתחולל בליבי, בחיי, בנשמתי, בעצמותיי, בגופי, במחשבותיי מאז שאת לא פה.

אמא, אני עצמי הפכתי לאימא ובכך הפכת לסבתא. הפז"מ האימהי שלי מתארך לו מיום ליום. הנכדה הגדולה שלך תחגוג את גיל 7 בקרוב מאוד והנכד הקטן יותר שלך, יהיה בן 4 בעוד חצי שנה בערך.

לפני שנהייתי אמא לא ידעתי שקיימת השעה 6 בבוקר ביום שבת…

לפני שנהייתי אמא החלטתי לצאת לסרט, ויצאתי. בלי לדאוג לבייבי סיטר, בלי לחשוב איך לארגן את הילדים בזמן, בלי להכין את הבית, הבקבוקים, והמוצץ ספייר.. פשוט יצאתי….

לא היה לי דיכאון אחרי לידה. אבל לדעתי הייתי ממש על הסף.

לא ידעתי למה אני נכנסת. שום דבר לא הכין אותי לזה. בעיקר אמרו לי לפני הלידה- תשני כמה שיותר. אז הכינו אותי ללילות ללא שינה. אבל מה עם כל השאר ??? תינוק חדש זו חוויה כ"כ ממלאת, ומכילה כל רגש אפשרי במנעד הרגשות…אשר הופכת אותי פתאום מאישה עם כל הצרכים שלה- לאמא.

קודם כל זה צרכי התינוק. אוכל, חיתולים, אמבטיות, חיסונים, רופאים, כביסות, עגלה, סלקל.

לפעמים אני פוגשת אמהות נחרצות שיודעות טוב מאוד איך אמא צריכה להתנהג ולידם אני הכי מורדת ולפעמים מרגישה שהן גורמות לי להתערער.
כשהן נוזפות בי "למה הוא עם חולצה קצרה ? לא קר לו ?"…"למה היא בוכה ? היא רעבה ?" כאילו הן אינן סומכות עליי.