התבוננות עצמית בהורות

הבן שלי התגייס השבוע ואני מנסה לתת מילים למה שמרגיש כמו הלם, אין מילים, אין נגישות, בתקווה לצאת מהקיפאון שנכנסתי אליו. והנה, תוך כדי המשפט הראשון, אני כבר יכולה לשים

בחוץ תותחי מלחמה רועמים, ואני יושבת לכתוב, מנסה לשמר אי של שקט, של שיגרה, של משמעות, של תנועה לעבר חיים של עשייה. האינסטינקט אומר לעצור, להפסיק, להיצמד לחדשות, להתעדכן. עולה

עכשיו קיץ וחם ומאתגר עם הילדים והחיים, אז משתפת בטקסט שכתבתי לפני כמה שנים ועוד לא פירסמתי. נראה לי שיעזור לחלק מכן להבין שהן לא לבד. חיבוק גדול, לימור. בשבוע

"אמא רעה" – כמה מהר אנחנו קופצות למסקנה הזאת כשאנחנו לא מצליחות להיות מי שחשבנו שאנחנו אמורות להיות. בטקסט הזה אני משתפת תובנות שעלו בי בימי מחלה, מול סדרות שדווקא

לפני שבועיים פרסמתי סרטון חדש על איך להתחיל לצאת מהלופ של הכעס והצעקות בהורות, בו הסברתי שהיום, בימינו, איך לכעס האמהי המון מקום (בדומה לרגשות קשים אחרים שעולים אצל אמהות),

כבר יותר מחמש שנים שאף ילד או ילדה שלי לא נכנסים למסגרת חדשה ואין צורך בהסתגלות, ועדיין יש משהו בראשון לספטמבר שמעלה בי זיכרונות של הסתגלות, של כיווץ, של חשש.