הפסקתי להניק

הפסקתי להניק כדי שאוכל לפתח כלפיה חום ואהבה

 הי,
אני כותבת לך כדי שתדעי עד כמה לפעמים מילים של נשים אחרות יכולות להציל נפש אחת מאיבוד שפיות מוחלט, כדי שתדעי כמה נפלא האתר שלך.
שמי ה', בת 39 ואמא לתינוקת מתוקה עד מאוד, שכרגע ישנה לידי בעגלה וביום שלישי תהיה בת שישה שבועות.
וואו!! בחיים שלי לא חשבתי שכך ייראו השבועות הראשונים של אחרי לידה. איזו טלטלה רגשית מטורפת. אתמול בלילה בזמן שהנקתי אותה את אחת ההנקות האחרונות שלנו, חשבתי לעצמי שמזמן לא הרגשתי כל כך ילדה קטנה בעצמי, כל כך אבודה, לא יודעת וחסרת אונים ומצד שני מסתכלת על הייצור הקטן ונפעמת מהמחשבה שהיא שלי. נוצרה בצלמי.

ועכשיו אנסה להסביר למה אני כותבת לך – מאז ומתמיד היה ברור שכשאני אלד אני ארצה להניק וכך כל ההריון היה ברור לי שאני גם אצליח בזה כמו כל דבר אחר בחיים שהצבתי לעצמי כמטרה ומימשתי אותה. הרי כך זה היה בכל שנות הקריירה שלי. הצבת יעדים ומטרות ומימוש מוצלח, כי כך אני רוצה. דעתנית ועקשנית שכזו, זו אני 🙂
האמת היא, שגם הייתי בטוחה שתהיה לי לידה מופלאה, טבעית ונטולת אפידורל.. ולטובת העניין, כבר בשבוע 17 של ההריון, גייסתי לטובת העניין דולה מקסימה ומאוד מנוסה וקראתי כל ספר ומאמר נושא.

בשבתות לקראת סוף ההריון ראינו זוגי ואני סרטים של לידה אורגזמית וטבעית ולי היה ברור שכך זה יהיה ויתרה מכך, שמיד אחרי הלידה, בשעה הכל כך מאוזנת הורמנלית שלי ושלה, אתן לה את טיפות הקולסטרום החשובות ותהיה לנו הזדמנות להתחבר אחת לשנייה, וגם כך אוכל להקל את הכניסה שלה לעולם.

אבל, כמו שאני מגלה עכשיו, למציאות יש דרך מעניינת מאוד להאיר את עיני, והגברת המתוקה שלי החליטה שלא מתאים לה להתהפך. כך שאחרי נסיונות של עמידת 6 ונר וכל מיני, מצאתי את עצמי בשבוע 37 בדרך להיפוך חיצוני בבילינסון, רק כדי לגלות שיש מיעוט מי שפיר ושהרופא שלי ממש לא מוכן לעשות היפוך.

עכשיו, חשוב להבין שהייתי עם סכרת הריונית, נוסף לכל הצרות, מה שבדרך כלל גורם לריבוי מי שפיר :), אבל זה מה שהיה, ובגלל הסכרת והמיעוט, הרופא שלי החליט שאיו מנוס מניתוח קיסרי בשבוע 38 וכך היה. ב 11.10.11 נכנסתי לניתוח קיסרי אלקטיבי. מה שנקרא המציאות לא רק טפחה על פני אלא הביאה לי סטירה מצלצלת..

אז, לא הנקתי מיד אחרי, לא חיבקתי אותה כשהיא נולדה, אלא רק קירבו אותה אליי כדי שאנשק אותה ואברך אותה בבואה לעולם. לשמחתי, הצוות בחדר הניתוח היה כל כך מקסים, שאחרי שביקשתי מהם, כולם בירכו אותה בברכת 'ברוכה הבאה לעולם' וזה היה רגע מאוד מרגש.

אחרי הניתוח הייתי בהתאוששות וכשהעלו אותי למחלקה, לא הסכימו שיביאו אותה אליי, בגלל שהיא היתה צריכה לעבור בדיקות סוכר. כך, שרק אחרי שש שעות מהניתוח זכיתי לחבק בפעם הראשונה את התינוקת שלי, כשאני כולי כואבת ופצועה. מי היה יכול בכלל לחשוב על הנקה? אז יצא שרק בבוקר למחרת הביאו לי אותה להנקה ואז שוב המציאות קרצה אליי באכזריות, כשהבנתי שאין לי שום מושג איך עושים את זה.

האחיות בבילינסון מקסימות ובאמת ניסו לעזור ופחות או יותר הצלחתי להניק אותה בשילוב בקבוקים, כי הייתי כואבת ועייפה מאוד אחרי הניתוח. הקטנה המחוננת שלי 🙂 ינקה יפה מאוד, אבל נראה שאני התקשיתי לעזור לה לתפוס את הפטמה ונוצרו להם פצעים על הפטמות. לא היססתי ומיד התקשרתי למדריכת הנקה, שהומלצה על ידי הדולה שלי ויום אחרי החזרה הביתה, היא כבר התייצבה והיה נראה שהנה, למשך כמה ימים, הכל עבד כמו שצריך והילדה ינקה יפה עד שאני לא זוכרת מה קדם למה, הכאבים או הביקור בטיפת חלב, שבו אמרו לי שהיא לא עולה מספיק במשקל.

שוב הזמנתי את המדריכה כדי שתראה אם אני עושה הכל כמו שצריך וכל מה שהיה לה להגיד זה שחבל שהיא לא יכולה לצלם סרט, כדי להראות לנשים אחרות איך עושים את זה נכון. הרגשתי כל כך גאה בעצמי וכל פעם שראיתי את השפתיים הורדרדות שלה נצמדות לפיטמה ויונקות בהנאה, היתה לי אנחה פולנית של נחת ושמחה. בביקור הבא בטיפת חלב כבר ראינו שהילדה עולה יפה במשקל וכנראה שבאותו הרגע גם אני..שוב הנחת הפולני 🙂

אבל, מתישהו התחילו כאבים. בהתחלה לא נוראיים, אבל עם הזמן הם החמירו. בדקתי עם הרופאה והיא אמרה שאין פטריה ואין דלקת והכל בסדר, ביקשתי מהאחות בטיפת חלב להסתכל והיא גם אמרה שהילדה יונקת יפה מאוד ושהכל נראה טוב עם השד. ואצלי הכאבים רק הלכו והחמירו ואיתם כל הנקה נהייתה יותר ויותר קשה. הזוגי כבר התחיל ללחוץ עלי שאפסיק עם ההנקה, כי הוא כבר לא מסוגל לראות אותי ככה. ואני בשלי, מניקה ובוכה. כואבת תוך כדי ואחרי הנקה. מנסה לקרוא ולמצוא מה הבעיה ובאופן כללי מרגישה שלאט לאט השפיות שלי עומדת למבחן.

שומדבר שעשיתי בחיים שלי לא מתקרב לאתגרים האלו שהוצבו לפני בימים האחרונים ואני אומרת לעצמי – אבל למה את לא מסוגלת לעשות את זה? ומפנטזת על הרגע שבו אספר לכולם איך ההתחלה היתה כל כך קשה אבל הדברים הסתדרו והנקתי עד גיל שנה. אחרי עוד כמה ימים מתישים וכואבים הגעתי למרפאה של ד"ר לייבוביץ במושב אודים. היא גם אמרה שהתפיסה בסדר ושיפרה אותה קצת ואמרה שהכאבים נובעים מכך שיש לה לשון קשורה ומזה שאצלי אחרי הנקה, הדם לא מגיע לפיטמה (היא נעשית לבנה) ואז הכאבים מגיעים מהעצבים שמתחילים מהפיטמה ונגמרים בגב.

החלטנו לשחרר לה את הלשון והד"ר אמרה שזה ייקח כמה ימים אבל אמור להיות שיפור. יצאתי ממנה בהיי. הנה, יש פתרון למצב ואני אצליח לתת לביתי את כל מה שחלמתי עליו. אבל שוב המציאות העגומה והפתלתלה הזו עמדה לה בדלת ביתי, כדי להראות לי שהיא לא מתרשמת מהפנטזיה שלי וזכיתי לאחת ההנקות היותר כואבות שהיו לי מאז הלידה ויותר מזה, היא לא שיחררה את הציצי למשך שעתיים. אני יכולה רק לשער שכאב לה, או שמההתכווצויות שלי החלב לא יצא כמו שצריך או שבאמת אי אפשר לדעת. אני רק יכולה לספר שעבר עלי סופשבוע מהגיהנום שבו היא יונקת ואני בוכה.

אתמול אחרי הצהריים, שוב, בנסיון למצוא משהו שיעזור לי, מצאתי את האתר הכל כך חשוב שלך וקראתי את הפוסט של יוליה    בהיאבקות של ההנקה יש אלמנט של גאוותנות  – ובתוכו גם תגובה של בחורה בשם נעמה שהאירה לי ואני מצטטת: "למרות שאני מאוד מאוד בעד הנקה, אני קוראת לנשים הכואבות לחשוב על הנושא, לא כאילו הן גורמות נזק לתינוקות שלהן בכך שהן מפסיקות להניק כשזה כבר מפסיק להיות אנושי, אלא שהן מפנות מקום לאלמנטים שהם לא פחות חשובים- הרוך, הקירבה והנתינה בזמן האוכל, שהם הרבה מעבר ליתרונות התזונתיים המוחלטים של ההנקה". והיום, בשעה 03:00 בבוקר, בעודי מניקה ובוכה פתאום קלטתי שאני מפתחת רגשות שליליים לבת שלי. באנגלית אומרים – resentment וזה רק גרם לי לבכות יותר. בסוף ניתקתי אותה מהשד ונתתי לה בקבוק.

בבוקר עוד ניסיתי בפעם האחרונה להניק אותה וכבר ידעתי שזו תהיה אכן הפעם האחרונה. נפרדתי מההנקה והסברתי לה עם הרבה דמעות נוספות שמעכשיו היא תאכל מבקבוק, אבל שאמא תהיה מסוגלת להעניק לה חום, חיוך ואהבה עם האוכל, ולעצמי אמרתי בלב: במקום בכי וייסורים. חשבתי לעצמי שאולי אנסה לשאוב ולתת לה חלב שאוב, אבל גיליתי שהטראומה כל כך גדולה שלא הייתי מסוגלת לקרב את פיית המשאבה לפיטמה מרוב פחד שיכאב לי, ואז התחלתי את מסע הפרידה העצמי שלי מההנקה.

הזיכרון מהימים שזה היה טוב, המראה שלה ניזונה ממני ומרוצה יישאר איתי תמיד ויחמם לי את הלב ואני מנסה לזכור שבכל זאת, למשך כמעט שישה שבועות, הנקתי וניסיתי ככל שיכולתי לתת לה התחלה טובה לחיים. לסיכום, רק אספר לך שההאכלה הראשונה שהיתה רק מבקבוק הבוקר חיזקה אותי עוד יותר, שההחלטה שלי היתה נכונה, כי הצלחתי לחבק אותה, לחייך אליה, לדבר אליה ברכות תוך כדי וגם להביט לתוך עיניה באהבה, והיא "בתמורה" היתה רגועה ונינוחה כמו שלא היתה בימים האחרונים.
אני מודה לך מקרב ליבי על כך שקראת עד כאן ושוב מצטערת על האורך. עזרת לי פעמיים. בפעם הראשונה, אתמול, כשקראתי על נשים נוספות כמוני ואת המילים החכמות שלהן ובפעם השנייה עכשיו, כשכתבתי לך הכל וזה עזר לי לעיבוד הרגשי של הפרידה מההנקה.
בהערכה רבה,
ה'

עוד אמהות כותבות:

לבד במלכודת ההנקה / אמא מניקה

יכול להיות שההנקה היא לא חלום האמהות שלי? / אוסי הורביץ

צריך תנאים להנקה / אוסי הורביץ

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?