הפסקתי להניק כדי שאוכל לפתח כלפיה חום ואהבה

מאת : אמא ה'

22 בנובמבר 2011 | 23 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

 הי,
אני כותבת לך כדי שתדעי עד כמה לפעמים מילים של נשים אחרות יכולות להציל נפש אחת מאיבוד שפיות מוחלט, כדי שתדעי כמה נפלא האתר שלך.
שמי ה', בת 39 ואמא לתינוקת מתוקה עד מאוד, שכרגע ישנה לידי בעגלה וביום שלישי תהיה בת שישה שבועות.
וואו!! בחיים שלי לא חשבתי שכך ייראו השבועות הראשונים של אחרי לידה. איזו טלטלה רגשית מטורפת. אתמול בלילה בזמן שהנקתי אותה את אחת ההנקות האחרונות שלנו, חשבתי לעצמי שמזמן לא הרגשתי כל כך ילדה קטנה בעצמי, כל כך אבודה, לא יודעת וחסרת אונים ומצד שני מסתכלת על הייצור הקטן ונפעמת מהמחשבה שהיא שלי. נוצרה בצלמי.

ועכשיו אנסה להסביר למה אני כותבת לך – מאז ומתמיד היה ברור שכשאני אלד אני ארצה להניק וכך כל ההריון היה ברור לי שאני גם אצליח בזה כמו כל דבר אחר בחיים שהצבתי לעצמי כמטרה ומימשתי אותה. הרי כך זה היה בכל שנות הקריירה שלי. הצבת יעדים ומטרות ומימוש מוצלח, כי כך אני רוצה. דעתנית ועקשנית שכזו, זו אני 🙂
האמת היא, שגם הייתי בטוחה שתהיה לי לידה מופלאה, טבעית ונטולת אפידורל.. ולטובת העניין, כבר בשבוע 17 של ההריון, גייסתי לטובת העניין דולה מקסימה ומאוד מנוסה וקראתי כל ספר ומאמר נושא.

בשבתות לקראת סוף ההריון ראינו זוגי ואני סרטים של לידה אורגזמית וטבעית ולי היה ברור שכך זה יהיה ויתרה מכך, שמיד אחרי הלידה, בשעה הכל כך מאוזנת הורמנלית שלי ושלה, אתן לה את טיפות הקולסטרום החשובות ותהיה לנו הזדמנות להתחבר אחת לשנייה, וגם כך אוכל להקל את הכניסה שלה לעולם.

אבל, כמו שאני מגלה עכשיו, למציאות יש דרך מעניינת מאוד להאיר את עיני, והגברת המתוקה שלי החליטה שלא מתאים לה להתהפך. כך שאחרי נסיונות של עמידת 6 ונר וכל מיני, מצאתי את עצמי בשבוע 37 בדרך להיפוך חיצוני בבילינסון, רק כדי לגלות שיש מיעוט מי שפיר ושהרופא שלי ממש לא מוכן לעשות היפוך.

עכשיו, חשוב להבין שהייתי עם סכרת הריונית, נוסף לכל הצרות, מה שבדרך כלל גורם לריבוי מי שפיר :), אבל זה מה שהיה, ובגלל הסכרת והמיעוט, הרופא שלי החליט שאיו מנוס מניתוח קיסרי בשבוע 38 וכך היה. ב 11.10.11 נכנסתי לניתוח קיסרי אלקטיבי. מה שנקרא המציאות לא רק טפחה על פני אלא הביאה לי סטירה מצלצלת..

אז, לא הנקתי מיד אחרי, לא חיבקתי אותה כשהיא נולדה, אלא רק קירבו אותה אליי כדי שאנשק אותה ואברך אותה בבואה לעולם. לשמחתי, הצוות בחדר הניתוח היה כל כך מקסים, שאחרי שביקשתי מהם, כולם בירכו אותה בברכת 'ברוכה הבאה לעולם' וזה היה רגע מאוד מרגש.

אחרי הניתוח הייתי בהתאוששות וכשהעלו אותי למחלקה, לא הסכימו שיביאו אותה אליי, בגלל שהיא היתה צריכה לעבור בדיקות סוכר. כך, שרק אחרי שש שעות מהניתוח זכיתי לחבק בפעם הראשונה את התינוקת שלי, כשאני כולי כואבת ופצועה. מי היה יכול בכלל לחשוב על הנקה? אז יצא שרק בבוקר למחרת הביאו לי אותה להנקה ואז שוב המציאות קרצה אליי באכזריות, כשהבנתי שאין לי שום מושג איך עושים את זה.

האחיות בבילינסון מקסימות ובאמת ניסו לעזור ופחות או יותר הצלחתי להניק אותה בשילוב בקבוקים, כי הייתי כואבת ועייפה מאוד אחרי הניתוח. הקטנה המחוננת שלי 🙂 ינקה יפה מאוד, אבל נראה שאני התקשיתי לעזור לה לתפוס את הפטמה ונוצרו להם פצעים על הפטמות. לא היססתי ומיד התקשרתי למדריכת הנקה, שהומלצה על ידי הדולה שלי ויום אחרי החזרה הביתה, היא כבר התייצבה והיה נראה שהנה, למשך כמה ימים, הכל עבד כמו שצריך והילדה ינקה יפה עד שאני לא זוכרת מה קדם למה, הכאבים או הביקור בטיפת חלב, שבו אמרו לי שהיא לא עולה מספיק במשקל.

שוב הזמנתי את המדריכה כדי שתראה אם אני עושה הכל כמו שצריך וכל מה שהיה לה להגיד זה שחבל שהיא לא יכולה לצלם סרט, כדי להראות לנשים אחרות איך עושים את זה נכון. הרגשתי כל כך גאה בעצמי וכל פעם שראיתי את השפתיים הורדרדות שלה נצמדות לפיטמה ויונקות בהנאה, היתה לי אנחה פולנית של נחת ושמחה. בביקור הבא בטיפת חלב כבר ראינו שהילדה עולה יפה במשקל וכנראה שבאותו הרגע גם אני..שוב הנחת הפולני 🙂

אבל, מתישהו התחילו כאבים. בהתחלה לא נוראיים, אבל עם הזמן הם החמירו. בדקתי עם הרופאה והיא אמרה שאין פטריה ואין דלקת והכל בסדר, ביקשתי מהאחות בטיפת חלב להסתכל והיא גם אמרה שהילדה יונקת יפה מאוד ושהכל נראה טוב עם השד. ואצלי הכאבים רק הלכו והחמירו ואיתם כל הנקה נהייתה יותר ויותר קשה. הזוגי כבר התחיל ללחוץ עלי שאפסיק עם ההנקה, כי הוא כבר לא מסוגל לראות אותי ככה. ואני בשלי, מניקה ובוכה. כואבת תוך כדי ואחרי הנקה. מנסה לקרוא ולמצוא מה הבעיה ובאופן כללי מרגישה שלאט לאט השפיות שלי עומדת למבחן.

שומדבר שעשיתי בחיים שלי לא מתקרב לאתגרים האלו שהוצבו לפני בימים האחרונים ואני אומרת לעצמי – אבל למה את לא מסוגלת לעשות את זה? ומפנטזת על הרגע שבו אספר לכולם איך ההתחלה היתה כל כך קשה אבל הדברים הסתדרו והנקתי עד גיל שנה. אחרי עוד כמה ימים מתישים וכואבים הגעתי למרפאה של ד"ר לייבוביץ במושב אודים. היא גם אמרה שהתפיסה בסדר ושיפרה אותה קצת ואמרה שהכאבים נובעים מכך שיש לה לשון קשורה ומזה שאצלי אחרי הנקה, הדם לא מגיע לפיטמה (היא נעשית לבנה) ואז הכאבים מגיעים מהעצבים שמתחילים מהפיטמה ונגמרים בגב.

החלטנו לשחרר לה את הלשון והד"ר אמרה שזה ייקח כמה ימים אבל אמור להיות שיפור. יצאתי ממנה בהיי. הנה, יש פתרון למצב ואני אצליח לתת לביתי את כל מה שחלמתי עליו. אבל שוב המציאות העגומה והפתלתלה הזו עמדה לה בדלת ביתי, כדי להראות לי שהיא לא מתרשמת מהפנטזיה שלי וזכיתי לאחת ההנקות היותר כואבות שהיו לי מאז הלידה ויותר מזה, היא לא שיחררה את הציצי למשך שעתיים. אני יכולה רק לשער שכאב לה, או שמההתכווצויות שלי החלב לא יצא כמו שצריך או שבאמת אי אפשר לדעת. אני רק יכולה לספר שעבר עלי סופשבוע מהגיהנום שבו היא יונקת ואני בוכה.

אתמול אחרי הצהריים, שוב, בנסיון למצוא משהו שיעזור לי, מצאתי את האתר הכל כך חשוב שלך וקראתי את הפוסט של יוליה    בהיאבקות של ההנקה יש אלמנט של גאוותנות  – ובתוכו גם תגובה של בחורה בשם נעמה שהאירה לי ואני מצטטת: "למרות שאני מאוד מאוד בעד הנקה, אני קוראת לנשים הכואבות לחשוב על הנושא, לא כאילו הן גורמות נזק לתינוקות שלהן בכך שהן מפסיקות להניק כשזה כבר מפסיק להיות אנושי, אלא שהן מפנות מקום לאלמנטים שהם לא פחות חשובים- הרוך, הקירבה והנתינה בזמן האוכל, שהם הרבה מעבר ליתרונות התזונתיים המוחלטים של ההנקה". והיום, בשעה 03:00 בבוקר, בעודי מניקה ובוכה פתאום קלטתי שאני מפתחת רגשות שליליים לבת שלי. באנגלית אומרים – resentment וזה רק גרם לי לבכות יותר. בסוף ניתקתי אותה מהשד ונתתי לה בקבוק.

בבוקר עוד ניסיתי בפעם האחרונה להניק אותה וכבר ידעתי שזו תהיה אכן הפעם האחרונה. נפרדתי מההנקה והסברתי לה עם הרבה דמעות נוספות שמעכשיו היא תאכל מבקבוק, אבל שאמא תהיה מסוגלת להעניק לה חום, חיוך ואהבה עם האוכל, ולעצמי אמרתי בלב: במקום בכי וייסורים. חשבתי לעצמי שאולי אנסה לשאוב ולתת לה חלב שאוב, אבל גיליתי שהטראומה כל כך גדולה שלא הייתי מסוגלת לקרב את פיית המשאבה לפיטמה מרוב פחד שיכאב לי, ואז התחלתי את מסע הפרידה העצמי שלי מההנקה.

הזיכרון מהימים שזה היה טוב, המראה שלה ניזונה ממני ומרוצה יישאר איתי תמיד ויחמם לי את הלב ואני מנסה לזכור שבכל זאת, למשך כמעט שישה שבועות, הנקתי וניסיתי ככל שיכולתי לתת לה התחלה טובה לחיים. לסיכום, רק אספר לך שההאכלה הראשונה שהיתה רק מבקבוק הבוקר חיזקה אותי עוד יותר, שההחלטה שלי היתה נכונה, כי הצלחתי לחבק אותה, לחייך אליה, לדבר אליה ברכות תוך כדי וגם להביט לתוך עיניה באהבה, והיא "בתמורה" היתה רגועה ונינוחה כמו שלא היתה בימים האחרונים.
אני מודה לך מקרב ליבי על כך שקראת עד כאן ושוב מצטערת על האורך. עזרת לי פעמיים. בפעם הראשונה, אתמול, כשקראתי על נשים נוספות כמוני ואת המילים החכמות שלהן ובפעם השנייה עכשיו, כשכתבתי לך הכל וזה עזר לי לעיבוד הרגשי של הפרידה מההנקה.
בהערכה רבה,
ה'

עוד אמהות כותבות:

לבד במלכודת ההנקה / אמא מניקה

יכול להיות שההנקה היא לא חלום האמהות שלי? / אוסי הורביץ

צריך תנאים להנקה / אוסי הורביץ

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

23 תגובות ל- “הפסקתי להניק כדי שאוכל לפתח כלפיה חום ואהבה”

  1. אוסי הגיב:

    היי אמא ה',

    שמחה לקרוא אותך מאוד.
    אין כמו שיתוף זה תמיד פורק הכל ועושה את הדברים קלים יותר ונוחים להתמודדות.
    גם אני חוויתי את התנפצות הפנטזיה האמהית כשלא הצלחתי להניק בלידה הראשונה ובכל זאת חוסר ההנקה לא פגם בחוסנה של הבת שלי ובקשר החם והטוב שביננו.

    ככל שאנו הנשים נדבר על הקשיים שלנו כך נרגיש שהם פחות קשיים שכן זה משותף לנשים רבות וגם החוויה שלנו לא תהייה של כשלון.

    בהצלחה באמהות
    אוסי

    • אמא ה' הגיב:

      תודה אוסי יקרה. מדהים עד כמה השיתוף עוזר ומקל ברגעים כאלו
      והתגובה שלך רק מחזקת עד כמה 🙂

  2. תודה לך יקרה,
    כבר התכתבנו באופן אישי,
    אבל קוראת שוב ומתרגשת עד דמעות.
    מדהים אותי איך אנחנו, האמהות, עוברות חוויות פנימיות כל כך משותפות. כמה חשוב שאנחנו חולקות את זה.

    • אמא ה' הגיב:

      טוב..:) את בעצם כבר יודעת הכל וגם את ההמשך
      אז לטובת הנשים המקסימות כאן אצרף את המייל האחרון שלי אלייך:
      עכשיו זו התודה השלישית 🙂
      כמה כוח יש בתגובות שאני קוראת..כל כך שמחה שהעלית את זה לאתר
      קראתי אותן והתרגשתי בצורה שקשה לי לתאר
      זה מדהים לראות עד כמה!!! השיתוף מחזק ומעצים
      תמשיכי בעשייה המבורכת שלך כי היא ממש ממש חשובה
      אני בטוח אמשיך לעקוב אחרי האתר ומאמינה שגם ארשם ואתחיל לכתוב בעצמי

      רק שתדעי – שהיום, ארבעה ימים אחרי, אני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב. יצאתי איתה מהבית לכמה שעות
      שבהן ביקרתי במספרה, צבעתי את השיער ועשיתי גבות ושפם. אני ממש מתחילה להרגיש כמו עצמי שוב ויש לי אנרגיות נפלאות
      וכל מילה שאני קוראת בתגובות רק מוסיפה לי עוד
      יודעת שעוד צפויים לי אתגרים והתמודדויות אבל מאמינה ביכולת שלי לעמוד בהן

  3. רינה הגיב:

    אני זוכרת שבילד הראשון לא עלה על דעתי שאפשר לא להניק. זאת אומרת, זה לא שחשבתי על זה ואמרתי לעצמי "אני אניק ויהי מה" אלא פשוט בכלל לא חשבתי על האפשרות שאפשר לא להניק. היה קשה בשבועות הראשונים, ולמזלי אח"כ זה עבר והיה נהדר.
    בילדה השניה, היה קשה מאד, פצעים וכו', והמצב לא השתפר. הרגשתי כל כך שבורה מזה, שאני לא מצליחה, התחלתי פשוט לרצות שהיא תישן כל הזמן. שלא תהיה רעבה. שלא תתעורר ותרצה לאכול.
    ואז בעלי אמר לי: מה קורה לך? תזמיני יועצת הנקה! ובאמת, היא עזרה לי וכעבור כמה שבועות גם זה הסתדר.
    אבל אני כל כך מזדהה עם הרגשות שלך, כשכואב – הכאב צובע את כל שאר הדברים, ואת לא יכולה באמת להרגיש שום דבר אחר. לפעמים, אין ברירה וצריך לשחרר ולהבין שהנקה זה לא הכל ושיש עוד הרבה דברים אחרים שאמא יכולה וצריכה לתת.

    • אמא ה' הגיב:

      רינה יקרה,
      כל כך מתחברת לרצון שהיא תישן כל הזמן ועכשיו כמעט שבוע אחרי רק רוצה שהיא תהיה ערה כדי לחבק ולמעוך אותה מאהבה. מרגישה שהשבוע ממש התאהבתי בה לראשונה מאז הלידה והשינוי בה עצום.
      תודה מקרב לב על המילים המחזקות

  4. גילה הגיב:

    ה' היקרה,
    גם כדי לוותר דרוש אומץ. חיזקי ואימצי!
    מאחלת לך ולמשפחתך הגדלה חיים טובים של אהבה ושמחה ותמיכה הדדית, מה שלמדת על הנקה בלידה הזאת יעזור לך להניק את הילד הבא. כך זה היה אצלי. עם בתי הבכורה נאבקתי ובסוף ויתרתי, כשנולד בני שנינו היינו מומחים להנקה.

    • אמא ה' הגיב:

      גילה יקרה,
      עכשיו מבינה עד כמה צריך אומץ כדי לוותר
      ושמחה שדייקת לי את התחושה הזו כי לקח לי זמן להבין את זה בעצמי
      ורק הרגשתי כל הזמן כמה אני נכשלת
      תודה לך!

  5. איזו אישה אמיצה ומדהימה את! קראתי ומאוד מאוד התרגשתי. אני לא יודעת מאיפה נשים שואבות את הכוחות להמשיך להניק עוד ועוד כשהן כל כך סובלות. אני בטוחה שאם הייתי במקומך, הייתי נשברת הרבה לפני, אין בי את הכוחות הנפשיים האלה.

    • אמא ה' הגיב:

      נטע יקרה,
      מדהים איך מעגלים נפתחים ונסגרים כל הזמן
      גם לך חייבת תודה גדולה 🙂 האתר שלך סייע לי מאוד לקראת הניתוח שלי
      קראתי בו והכנתי את עצמי ואותה לניתוח כפי שהומלץ אצלכם וזה עזר לי להתכונן עד כמה שניתן
      ותודה נוספת על המילים כאן!

  6. התרגשתי מאוד, כמה אהבה ורצון להטיב יש בסיפור שלך. כל הכבוד על החיפוש לקראת פתרון ועל היכולת להסתכל למקומות שעוד לא הסתכלת ולבסוף על הבחירה שנכונה לך. לטעמי, בתך זכתה באם מדהימה.

    • אמא ה' הגיב:

      תודה איטה יקרה, בזמן הקושי והכאב כל מה שראיתי זה שאני אזיק לה עם אפסיק ורק עכשיו שבוע אחרי מצליחה להבין את משמעות ההפסקה בכך שזה אכן מתוך אהבה ורצון להטיב. ריגשת אותי 🙂

  7. מירב הגיב:

    מאוד מרגש.
    גם אני ילדתי בגיל 39 בפעם הראשונה,לפני שנה וחצי, וגם בניתוח קיסרי אלקטיבי במקור, רק שבתי היקרה החליטה שהיא לא יכולה לחכות לניתוח ו"הקדימה" אותו בשבוע. גם אני ילדתי בבילינסון והצוות היה מקסים , אבל לא היה להן את הזמן ללמד כיצד להניק באופן פרטני. גם אני הרגשתי שכשאני מניקה אני לא מצליחה להעניק לה אהבה: אני סובלת והיא סובלת, אני מתוסכלת והיא לא שבעה. לא נתתי לזה שם, אבל הבנתי די מהר שאם היא תאכל מבקבוק שתינו נהיה הרבה יותר רגועות. כשקראתי את הרשומה הזאת, דמעות התחילו להציף את עיני וחשתי צמרמורת קלה, כי מעבר לכך שחשתי הזדהות ואפילו סוג של הקלה, שאני לא לבד בעניין הזה
    , את נתת לתחושה הזאת שם בדמות הגדרה מאוד מדוייקת.

    • אמא ה' הגיב:

      מירב יקרה,
      כשלימור כתבה שאוכל לפרסם את הסיפור, חשבתי שאם אוכל לעזור לעוד אישה אחת שחוותה את הקושי שאני זה יהיה שווה המון והנה את מחזקת אותי ואני אותך 🙂 שמחה מאוד לקרוא על ההקלה שחשת כשקראת את המילים שלי ותודה רבה על התגובה המרגשת שלך

  8. ימית הגיב:

    וואו!!! אני כל כך מבינה אותך שזה מדהים לי חלום ההנקה התנפץ פעמיים….בראשונה ועכשיו בשניה…מי שלא חוותה את הכאב הזה, הקושי, התסכול, החוסר שפיות לא תבין לעולם מה עובר על נשים כמונו שחוות את זה, זה כל כך מחזק לדעת שאני לא לבד.. לכל מקום שאני הולכת שואלים אם אני מניקה ושאני אומרת שלא אז אומרים לי, חבל למה לא? לכי תסבירי שנגעו לך בנקודה הכי רגישה ושזו לא בחירה שלך כמו שבעלי הסביר לי פעם אחרי פעם יש דברים שלא בידיים שלך….אני בטוחה שאת תהיי אמא מדהימה שנותנת הרבה חום ואהבה בלי קשר להנקה….

  9. שני אביטל-יעקב הגיב:

    כל הכבוד על ההחלטה לשחרר!! אני חושבת שיש היום כל כך הרבה לחץ מהסביבה להנקה שמספרים לנו בהיריון רק את הדברים הטובים והמושלמים שבהנקה אבל לא נותנים שום רמז לסבל שהנקה יכולה לגרום…
    עד היום כששואלים אותי אם הקטנה שלי ינקה אני מורידה את הראש וכאילו מתוך בושה אומרת לא… גם אני לא הצלחתי להניק, ילדתי בקיסרי וראיתי את הקטנה שלי לאחר יותר מ 12 שעות לראשונה כי היא נולדה עם צהבת… אח"כ אמרו לי שאני לא יכולה להניק כי היא חייבת להתחזק בשביל הטיפול בפוטו (טיפול בצהבת) ולכן חייבים לתת לה בקבוק. כל פעם הייתי "רצה" לתינוקיה כדי לנסות להספיק להניק או לפחות לתת לה בקבוק אבל זה תמיד היה מאוחר מידי- הייתי מגיעה ורואה אותה בידי האחות כבר אוכלת… אחרי 4 ימי אשפוז בהם אף אחד לא ניסה לעזור לי להניק כמה שדרשתי והתחננתי (וגם אני ילדתי בבלינסון…) התחיל לי זיהום בצלקת והייתי יותר משבוע עם כמעט 40 מעלות חום, כשהגודש הצטרף לחגיגה הרופא המטפל לא היה מוכן לקחת סיכון וייבש אותי מייד… הייתי כל כך מותשת וכואבת שלא היה לי אפילו את הכוחות להתנגד. התאבלתי על כך לא מעט אבל ברוך השם, הקטנה שלי חזקה ובריאה (טפו, טפו, טפו 55555 :)וברגעתי שהגעתי להחלמה מלאה הייתי כל כולי בשבילה! בלי מרמור שאני מזהה אצל אמהות אחרות, בלי כעס, בלי כאב- רק אני והיא! עדיין מקווה ומאחלת לעצמי שלידה הבאה בע"ה אני אצליח להניק! מאחלת את זה גם לך! ואם לא- לא נורא 🙂

  10. אביגל מרמור הגיב:

    אני גם מהמניקות ואני לעומתך לא חוויתי התחלה כזו אלא את זו שפינטזת עליה…. ריגשת אותי עד דמעות. ואת בטח תוהה למה. מכיוון שגם אני נתקלתי במחסום הנקה בשלב מאוחר בהרבה, מסיבות אחרות וגם אני חוויתי את הרגשת הניתוק ההרגשה שאני ״מוותרת״ ואומנם זה לא היה חריף כמו אצלך ואין לי מושג איך הייתי מתמודדת עם כאב כמו שתיארת אבל אני מורידה בפנייך את הכובע שלא ויתרת. עם כל זאת נאמר יש מוטיב אחד שנכון לכל המניקות באשר הן וזה נכון לכל שלב . כן כן…. גם ההתחלה. אם ההנקה לא טובה לאורך זמן לא נעימה לאחד הצדדים היא מפספסת את מטרתה. הנקה איננה רק לשם תזונה היא חשובה לקשר בין האם לילד. ערכה התזונתי לא יסולא מפז נכון אבל יש היום תחליפים לא רעים בכלל שמגדלים ילדים לתפארת חזקים בריאים ומאושרים ( והדור שלי הוא ראייה ברורה לכך). אני מניקה למרחקים ארוכים, נכון אבל אצלי המשבר הוא דוקא מהכיוון ה״לא תזונתי״ של ההנקה ולכן גם הוא מלווה בלא מעט רגשות אשם. באיזה שהוא שלב קשה לי עם התלותיות האבסולוטית הזו השחיקה של ״עצמי״ אל מול היותי ״אימא״ ההקרבה הזו שיש בהנקה, העבודה הקשה שבה ( שאף אחד לא מספר לנו לפני הלידה…) כל אלו ממאיסים עלי את ההנקה. ואז אני מפסיקה… יהיו כאלה שיגידו ויקטרגו לכאן ולכאן בסופו של יום כמו בכל דבר בעולם הזה, אם מפסיק להיות נעים אם לא טוב, צריך לחתוך. כדי להמשיך הלאה ולגדול. תודה לך כתבת מקסים ואני אשמור את זה לטובת היולדות העתידיות במשפחתי שחוששות מההנקה וחושבות שלא ימצאו אצלי אוזן קשבת…. תודה לך

  11. סיון קונוולינה הגיב:

    יקרה,
    מצטרפת לקודמותיי פה בדף, וקודם כל רוצה לומר לך תודה ענקית על השיתוף שלך שהוא כל כך חשוב! אני בטוחה שנשים רבות אחרות מתחזקות ומעודדות כשהן קוראות את מה שאת כותבת, וזו באמת המטרה של האתר המקסים הזה.
    באופן אישי, אני מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת. גם בתי נולדה עם לשון קשורה, ובימים הראשונים לאחר הלידה – עד שהתרנו את הלשון – ההנקה היתה תופת עבורי. הפטמות כל כך דאבו, שאפילו המגע של מים במקלחת עליהן הרגיש לי כמו צבתות שלא מרפות. אני חייבת תודה ענקית ליועצת ההנקה שלי, שאיתרה את הבעיה ולמעשה הצילה לי את ההנקה, כך שלבסוף הנקתי 7 חודשים.
    א-ב-ל, גם לאחר שעניין הלשון הקשורה נפתר, בשום שלב ההנקה לא באה לי בקלות. הייתי צריכה לשאוב המון פעמים כדי לתגבר את כמות החלב שהיתה לי, וזה היה מאבק מתיש כמעט כל תקופת ההנקה. כשבתי גמלה את עצמה בגיל 7 חודשים, הרגשתי עצבות גדולה מצד אחד – על שלא יהיו לנו יותר רגעים קסומים כמו אלה שיש בהנקה, על שאני מאבדת את הפונקציה הזו כמקור ההזנה עבורה, אבל מצד שני – בצבצה לה גם תחושת הקלה. דברים נעשו פשוטים יותר ומתסכלים פחות, והרגשתי שסיום ההנקה פינה אותי להנות יותר ולהיות רגועה יותר, בלי ההתעסקות והסטרס המתמיד הזה סביב שאיבות, כמות החלב, זמני ההנקה וכו'.
    ולכן אני חושבת שהבחירה שלך היתה ככל הנראה נכונה, נראה שעבור שתיכן, ואני לגמרי מסכימה שהשפיות והתחושה הטובה הן חשובות לא פחות (ואולי אפילו יותר) מהרצון להניק, ולפעמים הויתור על הנקה (ולמעשה על כל בחירה שמקשה ומעיקה עלינו) מפנה מקום ליכולת נתינה גדולה יותר בדברים אחרים.
    הכי חשוב, זה לשמור על קשר עם תחושות הבטן שלנו ולא להתעלם מהן – כי יש להן השלכות.
    מאחלת לך ולבתך המון אושר ורוגע יחד 🙂
    סיון

  12. מתת לשם הגיב:

    אמא יקרה,
    ריגשת אותי!
    הבחירות שלך נפלאות וטוב שאת מעבירה את החוויות הלאה!

    מאחלת לך להמשיך ולבחור רק במה שנכון לך ולביתך

  13. עפרי הגיב:

    ה יקרה,
    הסיפור שלך כ"כ מוכר לי…..כמו לך – גם לי היה ברור לחלוטין שאני אניק ואין – שפשוט אין קשר יותר מושלם ומיוחד מזה…. אבל כבר ביומיים הראשונים של הנסיונות היה ברור שמשהו לא הולך כי הרי לכל הנשים בחדר ההנקה הלך בקלות ורק הקטנה שלי ואני נאבקנו וכל צוות האחיות, יועצות הנקה בבית וכולי – ניסה לעזור ואף אחד לא הצליח…. ואז – אמא שלי אמרה לי משפט שלא שומעים כ"כ מאחיות טיפת חלב בימינו (ואמא שלי היא כזו…והיא בהחלט לא טיפשת חלב….) – היא אמרה לי שלילדה שלי עדיפה אמא מאושרת, נינוחה ונהנית איתה עם שאיבות או תחליף חלב, מאשר אמא שבוכה בזמן שהיא מחזיקה אותה, ומתייסרת על כל זמן האכלה…. אצלי המקרה היה שפשוט לא הצליחה לשמור על וואקום בין בחיך העליון בפה לפטמה – אבל התחושה היא מייאשת ומבעסת – אין ספק….. כך שאני שמחה לקרוא את הסיפור שלך, ואני מאחלת לך שתמיד – אבל תמיד תלכי אחרי תחושות הלב שלך, ומה שהן אומרות לך – לא לחינם את האמא שלה וממך היא נוצרה…

  14. לילך הגיב:

    יקרה,

    תודה. תודה לך על המילים האמיצות ועל האומץ לכתוב את המילים בשחור על לבן.

    אני עם בתי, בת 6 שבועות גם. אני עברתי לידה טבעית ללא אפידורל כך שהכאבים הנוראיים שלאחר הניתוח לא היו לי (את מדהימה) אך הכאבים הנוראיים שליוו את ההנקה היו לי ללא ספק. הכאבים פחתו בתקופה אחרונה אך משום מה הקטנה שלי מתנתקת מהר מהפטמה ובוכה המון למרות שהנקתי אותה המון זמן- הגעתי לרמה גבוהה מאוד של תסכולים גדולים מכך שאינני מצליחה להניק אותה ומעזה לחשוב בלי בושה להיכנע לתחליף אם.

    החלטתי בעידוד בן זוגי לתת לה תחליף אם בשילוב עם ההנקה במשך היום וכך שתינו מרגישות טוב יותר אך אני עם עצמי עדיין לא הכי שלמה וזה בגלל הסביבה.

    איך שכולם שואלים ומרימים גבה כל פעם שאני עונה שאני מאכילה אותה בבקבוק, איך פולטים הערות שזה חבל ושאפשר היה לא לוותר וכו'. כל זה מכניס אותי להלקות עצמי ברמה כואבת.

    כמה נפלא היה לקרוא את הכתבה הזו ואת התגובות התומכות כאן.

    באמת תודה!

  15. לירון לוי הרשקוביץ הגיב:

    אמא לה' היקרה
    אני קוראת אותך וכבר עולות אצלי הדמעות והזכרונות הקשים מחוויות ההנקה שלי. את הבן הגדול (היום בן 3) הנקתי חצי שנה, בערך פעמיים או שלוש ביום וכל השאר היו אכילות תמ"ל. גם ההנקות האלו היו סיוט מהלך. היום אני מיסרת את עצמי שהמשכתי להניק כל כך הרבה זמן מתוך לחץ וחוסר הבנה שאפשר אחרת. כולם מסביבי היו כלכך לחוצים שאניק, כל כך "טבעיים" ו"זורמים" ורק אני בוכה מדי יום ביומו. אני מברכת על היום שבו הפסקתי להניק והתחלתי לשמוח לקראת התינוק שלי.
    אצל הקטנה, היום בת שנה, עוד היו לי מחשבות שאולי הפעם זה יהיה אחרת. אחרי יומיים כבר הנבתי שלא ושוב, כמה קשה היה להבין שזו הבחירה שלי! שזה לא שלא יכלתי או שלא הצליח לי, אלא שלא רציתי. פשוט לא רציתי. לא רציתי להיות חשופה, לא רציתי את מגע השפתיים של התינוק של הפטמות שלי, לא רציתי את הכאבים, את הבלעדיות של הטיפול בתינוק, פשוט לא רציתי להניק. עד היום כששואלים אותי למה לא הנקתי (כן כן, בלי שובה, אנשים זרים) אני אומרת שפשוט לא רציתי, אני רואה את הבעות הפנים. הם חושבים שאני עצלנית, שאני מפונקת, שאני אמא לא טובה. הם לא מבינים שזו הייתה הבחירה הטובה ביותר לילדים שלי. הם פשוט קיבלו אמא. אני כועסת על עצמי שמנעתי מהילדים שלי שמחה וחיוך לקראתם בתקופה שהנקתי מרוב שהייתי לחוצה וכואבת. אני כועסת על עצמי שאני לא מספיק חזקה כדי להיות גאה באימהות שלי.
    תודה על הכתיבה המרגשת שלך, בתקווה שאימהות אחרות יצליחו להתגבר על העניין הזה בצורה קלה יותר.

  16. אנה הגיב:

    היי
    עברו כבר 4 שנים מההתכתבות אבל היה לי חשוב לשתף ולהמליץ בתקווה וזה יעזור.
    ריגשת אותי מאוד, טוב ששיתפת והשתחררת.
    גם אני חלמתי על לידה טבעית, אך בגלל היותי סוכרתית מלפני הלידה והתינוק היה גדול, נאלצתי לבצע ניתוח קיסרי, כל כך חלמתי מיד להניק ומיד להחזיק את בני, אך לקחו אותו להשגחה של 12 שעות. הצלחתי עם ההנקה, למרות שמאוד התקשתי בבתחלה כיוון שהוא לקח בקבוק, במשך כחודש וחצי מאוד התקשתי, לא מכאבים אלא כי בני כל הזמן שכח איך לינוק בגלל שקודם אכל בבקבוק. אבל למה כן חשוב לי לשתך כיוון שחודשיים אחרי ההנקה שכבר הכל הסתדר, התחילו לי כאבים חזקים בפטמה וגם היא נהייתה לבנה וזה שלא שהוא לא תפס נכון, פשוט סבלתי מכאבים בזמן שהוא ינק.
    הייתה לי משחה בבית של hpa lanolin של lansinoh. ואפילו שהמשחה בכלל לסדקים ולא היו לי, היא מאוווד עזרה לי והצילה אותי, כל כך מזדהה איתך עם הרצון להניק. מקווה שלעתיד במידה וזה יחזור המשחה תעזור לך.
    בהמון אהבה

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

סליחה שאני זו אמא שלך

מאת : אמא אנונימית

23 במרץ 2013תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רגשות אשם אחרי לידה

סליחה,

אני מבקשת סליחה.

סליחה שאני זו אמא שלך,

סליחה על בילבול,

סליחה על כאב,

סליחה שעדיין לא נפתח לי הלב,

סליחה על תשישות,

איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?

מאת : שירה דרוקר

2 באפריל 2014תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

התמונה הזאת תחזיק אותי מעכשיו. ברגעים שבהם אני מאבדת את עצמי היא תזכיר לי.

זאת את. זאת האישה שנמצאת שם בתוכך.

היא קטנטונת אבל אם תשקי אותה היא תגדל ותגדל, וקווי המתאר של דמותה יתמזגו בשלך.

ואני נושמת עמוק. וצועדת את הצעד הראשון בדרך לשם.

העלים מתפצפצים תחת כפות רגליי.

אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות

מאת : נורית טל טנא

12 במאי 20116 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות, אין לי מושג איך מתפקדים עם התינוק. הוא בוכה וצורח, יש לו גזים או משהו אחר. אני מנענעת אותו, מחבקת, שרה לו ,מחייכת אליו שלא ירגיש שאני עצובה. אני עייפה ורעבה והגוף דואב. אני מלאת חרדה לצאת איתו החוצה והכל נראה לי מפחיד ומסורבל, אין לי כוח להוריד את העגלה ואת התינוק במדרגות, אין מעלית וכל הגוף שלי מרגיש מפורק.