תחושות מגוונות אחרי לידה

אני מקשיבה לגוף,

ידיים מושטות קדימה.

עיניים מדברות, חיוך שמתרחב,

תחושה לא ידועה מתחילה לתפוס מקום בלב.

לא בבת אחת,

בחלקים קטנים.

מתאהבת לאט לאט,

כמו צעדים קטנים, 

שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה.

מביטה בו ישן בעריסה,

ופוגשת את עצמי.

אנחנו חיות בסביבה שקשה לה להכיל רגשות טעונים וקושי בתוך בראשית ההורות, אז במקום לתת הכרה לחוויה הפנימית, יש כאלה שמעדיפים לזרוק משפטים כמו "ילדים זה שמחה", "לא נורא, זה יעבור ", ומצפים לשמוע ש"הכול בסדר" כששואלים "מה שלומך?"
והאישה שהפכה לאם? היא עוטה מסיכה של חיוך שהכינה מבעוד מועד במאמץ רב ומשיבה "הכול טוב, הרי אני אמא עכשיו."

להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא.

זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה איזו תחפושת שנקראת 'אמא' ופועלת מתוכה.