תחושות מגוונות אחרי לידה

אם יש דבר אחד שזכור לי בבהירות מוחלטת מחופשת הלידה עם ביתי הבכורה לפני כשלוש שנים, זה כמה כיף וקל זה היה.

מהרגע שהיא הגיחה לאוויר העולם, ועד לעצם רגע זה ממש, היא תמיד היתה ילדה רגועה, נינוחה, ולא דורשת הרבה (טוב נו, היא ישנה כרגע…). מן ילדה כזאת שלא בוכה ולא מייללת, משחקת יפה וישנה היטב.

היינו מתעוררות לנו בבקרים לא לפני 9:00, מטיילות, משחקות, עוד קצת ישנות. אידיליה. כאן בעצם התרחשה הטעות הראשונה שלי בתור אמא – באמת האמנתי שככה זה לגדל ילדים. שזה כזה קל.

עכשיו, כשיש לי בבית שני ילדים – אחת בת שלוש ואחד כמעט שלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתימרונים. להתעורר, להעיר, להלביש אותה בזמן שהוא יונק, להרדים אותו כשהיא יושבת בסיר, לקחת אותה לגן כשהוא נם את תנומת הבוקר שלו, לדחוף לו מוצץ כשהיא תופסת לי את הרגל ולא נותנת לי לעזוב את הגן. להכין לה ארוחת ערב תוך נידנוד הסלקל שבו הוא יושב, לעשות לה ולו אמבטיות במקביל (את זה ניסיתי היום לראשונה), להניק אותו ובינתיים לשים לה יובל המבולבל, להשכיב אותה כשהוא עלי במנשא, ועוד כהנה וכהנה אילתורים.