תחושות מגוונות אחרי לידה

"דיכאון אחרי לידה", זה נשמע כמו איזו כותרת רפואית לאיזה מצב ש"אין סיכוי שיקרה לי". הרגשתי אותו חזק, את הבייבי בלוז. אחרי הכל, הלידה הייתה טראומתית כל כך, שהיה לי ברור שזה לא יעבור חלק. אבל חשבתי שבזה זה נגמר פחות או יותר, שבזה סיכמנו את העניין, קיבלתי את השיעור שלי, מספיק. לא שמתי לב לכל המרכיבים מסביב שהלכו אט אט ונבנו בתוכי, עד שכבר היה מאוחר מדי.

במבט לאחור, זה קל לראות איך הדברים התגלגלו. ברגע האמת, לא היה לי מושג שהמדרון תלול כל כך.

רוב חיי, כל פעם שחשבתי על הריון, התכווצתי, והחלה לכאוב לי הבטן. המחשבה על זה שיהיה בתוכי יצור שמתפתח ושאגדל לממדים לא טבעיים, הייתה לי מאוד לא נוחה. אני זוכרת שבעבודתי ראיתי נשים בהריון בחודש תשיעי ואמרתי שהן נראות כמו תנור – אוטוטו התינוק מוכן ויוכל לצאת.

טוב, זו באמת הייתה ראייה שונה. עד שהתחלתי לרצות להיות אמא…. אז הכל השתנה. כשראיתי נשים בהריון חשבתי שזה מקסים, וכשראיתי ילדים בסופר מחייכים אלי- רציתי אחד כזה משלי. שיקרא לי אמא ושיישב בעגלת הסופר ויאכל לחמניה ויזיל רוק ויהיה היצור הכי מדהים עלי אדמות.

תמונת הסיום של התסריט-הידוע-מראש-שלי, כתמיד; אני ואביגיל, לבד בחדר. אביגיל צורחת מרוב עייפות ואני-בתפקיד אמה המסורה, מנסה להרדים אותה.
מבעד לדלת מציץ ראש מודאג (לשמע הצרחות):
"צריכה עזרה?"
"לא"
"בטוח?"
"כן"
"לא"= את תיבהלי תוך דקה מהצרחות, תנסי להצחיק אותה, תחליטי שהיא לא עייפה, מה שיוביל אותה לעוד עייפות ועוד צרחות.