הריון ולידה

אז זהו. זה רשמי. אפשר לברך ולהגיד מזל טוב. אני בהריון, שני במספר.

ויחד עם כל הברכות, והאיחולים, אני מרגישה ריקנות, ממש מכריחה את עצמי להתרגש. אני לוקחת את ההריון הזה באדישות מסוימת מחד, ובפחדים וחרדות מאידך. נשמע פרדוקסלי ? גם לי, כך בדיוק אני חשה.

"אחרי שעברתי לידה אני מרגישה שאני מסוגלת להכל בחיים", משפט שאני שומעת מנשים רבות וגם אני מצטרפת אליו. כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה. אני זוכרת שלא האמנתי שיש כאב כזה, אני זוכרת שתפסתי לבעלי את כף היד חזק חזק כאילו הוא בעצמו יכול לעזור לי להחזיק את הכאב שלי. אני זוכרת שנשבעתי שלא אלד יותר, ששאלתי את המיילדת אם זה נורמלי שכואב כל כך או שמשהו לא בסדר איתי. ופעמים רבות שאלתי את בעלי איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה שלא להזדהות עם הכאב. ובעלי שעונה לי, 'אל תברחי ממנו, אל תברחי מהכאב, תקבלי, אי אפשר לברוח מהגוף עכשיו'. והנה עוד גל שוטף אותי בזיעה קרה.

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.