הריון ולידה

חודש שישי להריון. אני פוחדת. עצובה. תחושות רבות ממלאות אותי, ובעיקר מנסה לעכל את כל זה. איך תמיד ראיתי את עצמי כאישה אחרת, אחת שזוהרת ופורחת בהריון, שמדברת עם העובר שלה, מקריאה לו סיפורים ומשמיעה לו צלילים. אחת שעושה הכל כדי שיהיה קשר ושיהיה לנו נעים בתקופה הזו. בתקופה הקסומה הזו. איך לא סיפרו לי שהקסם הזה מביא איתו גם כלכך הרבה פחדים? מחשבות. חששות. לחצים. וחוסר שקט.

ואני כבר מרגישה שאני "אימא רעה". אני יודעת שזה לא בדיוק ככה, אבל חלק בתוכי מרגיש כך. אימא לחוצה, לא שקטה, איך אני לא נינוחה והרמונית ורגועה? כמו בכל התמונות שראיתי ודמיינתי.

יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).

אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.
בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!