הבלוג של לימור לוי אוסמי הוא מרחב כן ונוגע ללב, שבו היא פותחת צוהר לעולם הרגשי המורכב של אמהות. דרך כתיבה ישירה ומלאת חמלה, לימור משתפת את התחושות שלא תמיד נעים או נוח לדבר עליהן: טיפולי פוריות, פחדים בהריון, הצפה רגשית אחרי לידה, רגשות אשמה, פקפוק עצמי, וגם אהבה לילדים שלא תמיד כמו בסרטים. היא מביאה את הקול של מי שחוותה את הדרך על בשרה, ויודעת לספר אותה ברגישות ובאומץ.
כאם וכמטפלת רגשית, לימור משלבת בבלוג שלה נקודת מבט אישית ומקצועית כאחד. היא כותבת על זוגיות שמתערערת מול הטלטלה ההורית, על הקשר המתהדק והמתרחק עם הגוף, עם הילד ועם עצמה. הבלוג שלה נותן קול לנשים שעברו או עוברות את המסע הלא פשוט של להיות אמא – מרגע התקווה, דרך ההריון, ועד הלילות הארוכים שאחרי – ומציע להן מרחב להבין, להזדהות, ולזכור שהן לא לבד.
היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.
לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות אותה בממד נוסף.
ככה אני יוצאת ממצרים שלי,
כך אני עוברת מחושך לאור,
מהתערבלות לאיזון,
מחוסר אונים לוודאות.
יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.
ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.
מינון יתר של אמהוּת.
כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.
התבקשתי להגיב להרצאתה של הדס כמייצגת את ה"שטח" דרך האתר שלי, 'נשים מדברות אמהות' שאליו כותבות נשים את מה שהן באמת מרגישות מתכנון ההריון ועד לאמהות וכמי שמלווה ומקשיבה לנשים אחרי לידה.
אני בוחרת היום לשתף את הדיאלוג הפנימי היום יומי שלי עם נושא התיוג של של קושי וסבל של נשים אחרי לידה כהפרעה נפשית הנקראת 'דיכאון אחרי לידה' ואת השאלות הפנימיות שעולות בי בהקשר הזה:
האם קושי וסבל גדול של נשים אחרי לידה הוא באמת פתולוגי?
האם ההגדרה של הסבל הגדול שאחרי הלידה כפתולוגי מסייע לנשים או אולי דווקא מחבל ברווחתן הנפשית ?
תשומת לב והקשבה לאחד הפחדים שהיו בי, הובילו להבנה שיש בי פחד ללדת בבית חולים. דיברור של הפחד הזה הוביל לכך שבית החולים, ומחלקת יולדות בפרט, נחווה בתחושה הפנימית שלי כמקום שבו אני נמצאת חסרת אונים אל מול צוות רפואי שנגדי, כבעל אינטרסים שונים משלי. הדימוי שעלה בי הוא שאני דבר קטן וחסר כוח אל מול משהו גדול, לבן, מרוחק, קר, מנוכר, שנמצא מולי ונותן לי תחושה שהוא היודע ואני לא יודעת,
נעים להכיר,
שמי לימור לוי אוסמי, אני מטפלת cbt-act באמהות ויוצרת האתר.
את מוזמנת בשמחה לכתוב לי באופן אישי, אני תמיד עונה.
אם מעניין אותך פרטים על תהליך טיפולי איתי, כאן תוכלי לקרוא את כל הפרטים.
ואפשר ליצור איתי אחר קשר לשיחה ראשונית והיכרות.
לתכנים נוספים, אפשר להיכנס לפייסבוק וליוטיוב.
תודה שאת פה, ואשמח לשמוע ממך,
לימור.
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות