אנחנו בהסתגלות לגן חדש. בעצם, לא ממש חדש, רק קבוצה אחרת באותו אשכול, אבל הגננות אחרות, המבנה אחר. באמת שהם דאגו שההסתגלות תהיה כמה שיותר קלה. ועדיין, הקטנה בהסתגלות. אני בהסתגלות. אני מסיימת את הפרידה הבוקר, נכנסת לאוטו וחושבת 'ואוו, כמה כוחות ואנרגיה אני צריכה כדי להיות איתה בנוכחות ברגעים האלה, כדי שאוכל להגיד לה ולעצמי: "זאת רק ההתחלה. גם בגן הקודם היה ככה. את עדיין לא מכירה את הגן…

זה התחיל לפני שבועיים בערך, כשהבנו שיום ההולדת של נוגה מתקרב ואין לי/לנו מושג מה לעשות בו. אם אתן קוראות אותי מספיק זמן, אתן כבר יכולות להבין שאני לא מהמתקתקות/זורמות/מעבירות, ומבחינתי יום הולדת הוא יום כזה שבא לי שיהיה בו מלא טוב ולא עוד אירוע שצריך להעביר ולעשות עליו וי. אני יודעת שאצל המון הורים כשיש הולדת אז זה אומר להזמין חברות מהכיתה או להזמין את המשפחה, לדאוג להפעלה או…

אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.

לפני כמה ימים התחלתי לכתוב את דף ההסבר על ההרצאה הדיגיטלית שאני עובדת עליה (עכשיו כבר יכולה לספר, היא תהיה בנושא 'אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?') והרגשתי איך האוטומט שלי הולך לשיווק, לבהירות, למכירה. אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה, כי זה מין תדר פנימי שאני יכולה להרגיש, אבל זה התבטא, למשל, בכותרות גדולות ושאחריהן הסבר ברור ותמציתי. עצרתי לשים לב מה קורה…

אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה. התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא…

אני חושבת על הבטן במראה החדש שלה, ניצבת במרכז הגוף, במקום הכי פגיע, ומרגישה שהיא כמו אומרת: זו אני עכשיו. זו האני שאת עכשיו. מה את רוצה לעשות איתי? איך את מרגישה כלפיי? האם את מתביישת בי? בשנים האחרונות יש גל שאני מאוד אוהבת שחותר לקבלה ואהבה עצמית של הגוף בכל צורה ומשקל, אבל בימים האחרונים עלתה בי מחשבה: האם ההזמנה לקבל את השינוי של הגוף ולאהוב אותו לא הופך…

אני מסתכלת על הזקיפות של החיטה, ויכולה לשים לב שזה שונה מהשפיפות שלפעמים עולה עם תחושת הבדידות אחרי הלידה. הרי לפעמים תחושת הלבד מעלה התכנסות, התכרבלות, הנמכה, נרפות. מין רצון להיכנס לתוך המיטה ולהתכסות עד שהתחושה תעבור. אולי הזקיפות של החיטה מבטאת איזו קבלה רדיקלית, מין תחושה שלא משנה אם אני היחידה שמרגישה את זה, אין בי בושה או חשש לגבי מה האחרים יגידו. אולי זאת התחושה שגם אם אף…

זמן המתנה. מה הוא מעורר בי? מה הוא מביא איתו? עד כמה אני יכולה להיות בשמחה, ברוגע, בשלווה, כשדברים לא מתקדמים בקצב שלי? עד כמה אני יכולה להניח לאמביציה לרצות שדברים יקרו, ועכשיו, ולא להלקות את עצמי או להילחץ על זה שאני לא עושה מספיק? אני עובדת על זה, אני מתבוננת על זה, אני מתרחבת מתוך זה. אני יודעת שזמן המתנה הוא זמן מאתגר, לכל אחת, ובוחרת לשאוב השראה מהטבע.…

נוגה עם חום ונדמה כי העולם מסתנכרן אל תוך הקצב שלה, או שרק אני. שְעון חול סבלנותי מגיע אל גרגיריו האחרונים. הלוואי ותירדם, כדי שאוכל לקחת כמה נשימות קטנות של 'עצמי'.

כשאנחנו עוצרות להתבונן ומתחילות לשים לב מה קורה לנו לנו באותו אתגר או סיטואציה שמפעילה אותנו רגשית, אנחנו לאט לאט נוטשות מושגים כמו 'גבולות', 'זה מה שצריך' או 'זה מה ששמעתי שעוזר' ומתחילות להוסיף בהדרגה מושגים אחרים כמו- מה זה עושה לי? מה קורה לי שם? איך זה מפעיל אותי? מה נוח ונעים לי? מה ממש לא נעים לי?

אני חושבת שבבסיס הקיום של רובנו, אלו שהופכות להיות אמהות, נמצא החיפוש אחר אהבה. חיפוש אחר אהבה עצומה וגורפת, חיפוש אחר אהבה שתגיע מייד, חיפוש אחר אהבה שתסחוף ובזכותה נוכל להתמודד עם כל קושי,  חיפוש אחר אהבה שתעניק משמעות לחיים שלפעמים ה'אין' בהם גדול על ה'יש'.