לימור לוי אוסמי

אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.

אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה. התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא ההיפך. התעורר בי קול שאמר: "רצית להיות אמא? אז ככה זה. תסבלי בשקט ותתמודדי".

נוגה עם חום

ונדמה כי העולם מסתנכרן

אל תוך הקצב שלה,

או שרק אני.

שְעון חול סבלנותי

מגיע אל גרגיריו האחרונים.

הלוואי ותירדם,

כדי שאוכל לקחת

כמה נשימות קטנות של 'עצמי'.

אני חושבת שבבסיס הקיום של רובנו, אלו שהופכות להיות אמהות, נמצא החיפוש אחר אהבה. חיפוש אחר אהבה עצומה וגורפת, חיפוש אחר אהבה שתגיע מייד, חיפוש אחר אהבה שתסחוף ובזכותה נוכל להתמודד עם כל קושי,  חיפוש אחר אהבה שתעניק משמעות לחיים שלפעמים ה'אין' בהם גדול על ה'יש'.

להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא.

זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה איזו תחפושת שנקראת 'אמא' ופועלת מתוכה.

מי שהייתה אחרי לידה יודעת עד כמה הבידוד החברתי בתקופה הזאת הוא קשה, בלתי נסבל ולא אנושי, כיצד בבת אחת אנחנו נזרקות מחיים חברתיים מלאים אל ארבע קירות. היא יודעת עד כמה אנחנו מרגישות הרבה יותר טוב ברגע שאנחנו פוגשות עוד אמהות להעביר איתן את הבוקר.

המענה לבידוד הזה הוא פשוט – יצירת מקומות מסובסדים לאמהות אחרי לידה, המעניקים מענים לצרכים שלהן. וזה, התפקיד של המדינה.