לימור לוי אוסמי

מי שהייתה אחרי לידה יודעת עד כמה הבידוד החברתי בתקופה הזאת הוא קשה, בלתי נסבל ולא אנושי, כיצד בבת אחת אנחנו נזרקות מחיים חברתיים מלאים אל ארבע קירות. היא יודעת עד כמה אנחנו מרגישות הרבה יותר טוב ברגע שאנחנו פוגשות עוד אמהות להעביר איתן את הבוקר.

המענה לבידוד הזה הוא פשוט – יצירת מקומות מסובסדים לאמהות אחרי לידה, המעניקים מענים לצרכים שלהן. וזה, התפקיד של המדינה.

הולדת תינוק היא מאורע משמח- אבל היא גם לא.

גם כאשר התינוק נולד באופן רצוי עם המון ציפיות ותכנונים, לידתו לא מביאה רק שמחה ואושר, אלא גם עצב, קושי יומיומי, חוסר הנאה, עייפות בלתי נגמרת, התנפצות פנטזיית האמהוּת, אובדן הזהות הקודמת, רצון לא ממומש להיות לבד, העדר הנאה מהתפקיד האימהי, העדר אהבה כלפי התינוק, הבנת חוסר השוויון בין המינים, כעס וקנאה כלפי בן הזוג ועוד המון חלקיקי חוויות ותחושות שמפתיעים בהגיעם, כי לא ידענו שהם אמורים להופיע, הרי למדנו שאמהות היא הגשמת הייעוד הנשי, מלאה באושר ושמחה.

היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.

לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות אותה בממד נוסף.

ככה אני יוצאת ממצרים שלי,

כך אני עוברת מחושך לאור,

מהתערבלות לאיזון,

מחוסר אונים לוודאות.

יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.