לימור לוי אוסמי

עצבות, דיכאון ואמהוּת נראים במבט ראשון כסותרים זה את זה. כמובן שהם לא !

אנחנו רגילות לחשוב על האמא היולדת בדימוי הפרסומי שלה: שמחה, בריאה, אנרגטית, חייכנית ומאושרת. בעיקר מאושרת. אבל האמת היא שאמהות מרגישות שהחיים שלהן השתנו אחרי הלידה (כל לידה) ובשינוי הזה יש מימדים משמעותיים של עצבות ודיכאון.

כל כך קיוויתי שסוף סוף ידברו על דיכאון אחרי לידה ממבט קצת אחר, אבל התבדיתי מהציפייה שלי כבר במשפט הפותח של הסרט: "הולדת התינוק אמור להיות הרגע המאושר בחיים, אבל יש אמהות שלא מרגישות ככה" (ניסוח לא אחד על אחד ).

באמת ? הולדת התינוק היא רק אירוע משמח ? אמהות אמורות להיות רק מאושרות אחרי הלידה ? מי אמר ? מי קבע ? ומה לגבי המחקרים שמראים שלידה של תינוק הוא אחד מגורמי הסטרס המובילים בחיים (יחד עם נישואין, פיטורים מהעבודה, גירושין ומוות) ? מה לגבי התחושות השליליות שנשים מרגישות אחרי לידה ?

הולדת תינוק היא גם מאורע משמח- אבל היא גם לא !! עם הלידה של התינוק מגיעות גם המון תחושות קשות של בדידות, עצב, כעס, תסכול, עייפות וגם- דיכאון !

"קחי בקלות.." "תחייכי.." "תעבירי.." "תזרמי.." איזה כיף זה לדעת להעביר. כשאין משהו שמכאיב, מפיל, מערער, משתק, מפחיד, מעציב. להעביר…. לזרום….. כמו זרימה במי נהר  נעימים וקרירים. משהו מלטף את הגוף,

העצה המרכזית לתקופה שאחרי הלידה היא – "תדאגי לעזרה ! המון עזרה !!" העצה הזו נשמעת הגיונית והכרחית נוכח הקשיים והאתגרים הרבים שאמהות פוגשות בתקופה שאחרי הלידה, ועם זאת – רבות מאיתנו מוצאות את עצמנו ללא עזרה משמעותית וקורסות (או כמעט) עם המטלות הרבות וההסתגלות למציאות החדשה.

העניין הוא, שמבחינה קוגניטיבית, יש לרובנו הסכמה שבאמת "אם הייתי מבקשת עזרה, אז היה לי הרבה יותר קל/טוב עכשיו" ובכל זאת- אנחנו לא מבקשות או שמסרבות לעזרה שמוצעת. אנחנו לא מבקשות עזרה גם כשאנחנו ממש רוצות וצריכות אותה.