לימור לוי אוסמי

אני משתפת אתכן טקסט שכתבתי לפני כעשור לאחד האתרים הגדולים. השבוע חיפשתי אותו, כדי לשלוח אותו למישהי שמתמודדת עם תחושות דומות ולא מצאתי אותו. אז אני מעלה אותו שוב, כי

דברי הרמטכ"ל הבוקר, עוררו בי תחושות ומחשבות על כישלון, אחריות ותנועה קדימה אני קוראת הבוקר את המילים של הרמטכ"ל לשעבר, ומרגישה איך הגוף שלי מגיב. "האחריות היא שלי", אני קוראת,

הבן שלי התגייס השבוע ואני מנסה לתת מילים למה שמרגיש כמו הלם, אין מילים, אין נגישות, בתקווה לצאת מהקיפאון שנכנסתי אליו. והנה, תוך כדי המשפט הראשון, אני כבר יכולה לשים

בחוץ תותחי מלחמה רועמים, ואני יושבת לכתוב, מנסה לשמר אי של שקט, של שיגרה, של משמעות, של תנועה לעבר חיים של עשייה. האינסטינקט אומר לעצור, להפסיק, להיצמד לחדשות, להתעדכן. עולה

עכשיו קיץ וחם ומאתגר עם הילדים והחיים, אז משתפת בטקסט שכתבתי לפני כמה שנים ועוד לא פירסמתי. נראה לי שיעזור לחלק מכן להבין שהן לא לבד. חיבוק גדול, לימור. בשבוע