לימור לוי אוסמי

תשומת לב והקשבה לאחד הפחדים שהיו בי, הובילו להבנה שיש בי פחד ללדת בבית חולים. דיברור של הפחד הזה הוביל לכך שבית החולים, ומחלקת יולדות בפרט, נחווה בתחושה הפנימית שלי כמקום שבו אני נמצאת חסרת אונים אל מול צוות רפואי שנגדי, כבעל אינטרסים שונים משלי. הדימוי שעלה בי הוא שאני דבר קטן וחסר כוח אל מול משהו גדול, לבן, מרוחק, קר, מנוכר, שנמצא מולי ונותן לי תחושה שהוא היודע ואני לא יודעת,

כאשר אישה יולדת תינוק ללא רוח חיים, היא נמצאת ברגעים רגישים, מורכבים ומבלבלים. תמיכת מלווה ברגעים אלה היא הכרחית, אך לא תמיד בן הזוג או מלווה אחר/ת מסוגל להעניק את אותה התמיכה לה זקוקה האישה, היות וגם הם נמצאים במצב רגשי לא פשוט.

יותר ויותר נשים שעוברות את החוויה הכואבת הזו בוחרות בדולה שתהיה לצידן בלידה. תדריך, תתמוך, תסביר על הליכים רפואיים, תדע לתווך בין האישה ובין הצוות ותהיה שם עבור האישה ובן הזוג לאורך הלידה.

מחיר הליווי משתנה מדולה לדולה כמו גם ארגז הכלים עימו היא מגיעה. חלקן מגיעות עם ידע בטיפול הוליסטי, מגע, דמיון מודרך, עיבוד חוויות ועוד.

מרוכזים כאן שמות הנשים התומכות בארץ ב'לידה שקטה' על פי האזורים בארץ,

בתפילה גדולה להריונות בריאים ולידות בידיים מלאות.

לפני כמה ימים עלה בי הדימוי של היפופוטם, על כך שהתכלית שלו היא לרבוץ במימי האגם ומידי פעם לצאת משם כדי ללחך קצת עשב. התחושה שהיתה נוכחת עם הדימוי הזה היתה שלפעמים זה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות- לרבוץ וללחך. רק לשהות בתוך המים (באופן אישי, מעדיפה מים נקיים ולא ביצה עם ירוקת..), להינות מהם, וכשיש צורך, לצאת וללחך עשב שכבר נמצא שם, ללא מאמץ מיוחד להשיגו.