הבלוג של לימור לוי אוסמי
לרוב כשאני מביטה בתמונות סטודיו מעלפות של נשים בהריון, תמונות שבהן יש איזה צירוף של עונג מושלם, עולה בי לצד ההתרגשות גם רגש אחר, שתוהה עד כמה זה 'אמיתי' כל הדבר הזה, עד כמה המופלאות הזאת הנשקפת מבעד התמונות היא אותנטית, אמיתית, משקפת את התחושות הגועשות שמתחת. עולה בי איזה חשק לשאול את האישה המצולמת: איך את מרגישה ? מה את עוברת ?
הרי הגוף והחיים שלנו כל כך משתנים בהריון. איך אנחנו עם הדבר הזה, עם ההשתנות הזאת ?
איך הקשר שלנו עם הגוף בהריון ואיך הוא שונה מהיחסים הרגילים בינינו לבין הגוף ?
כל אחת חווה את השתנות הגוף אחרת, את חוויות ההריון אחרת ובפרוייקט הזה הזמנתי אתכן, הנשים המופלאות שלוקחות חלק באתר, לשתף אותנו בתמונה מאלבום התמונות הפרטי והבייתי שלכן, בתמונות אותנטיות וטבעיות, ולחשוף משהו ממה שהיה בכן בהריון, משהו על הקשר בינכן לבין הגוף בהריון.
סוף סוף יצא הפרוטוקול של ישיבת ועדת הכלכלה (14 דצמבר 2011) בנוגע לחוק לעידוד הנקה.
כל מי שעוקבת אחר הפרסומים שלי בנושא, יודעת שאני מתנגדת נחרצות לסעיף 5ב' לסעיף החוק, המחייב נשים שבוחרות לא להניק לחתום על טופס המיידע אותן על יתרונות ההנקה.
בקריאה של הפרוטוקול שמחתי לגלות שלמרות שמהות החוק נוגעת לצד הכלכלי של התקשורת בין חברות התמ"ל (תרכובות מזון לילודים) לבין בתי החולים, רוב הדיון בכנסת נסב דווקא על סעיף החוק הבעייתי וכל הנוכחים, מלבד שתיים (מצוינות בסוף), מתנגדים באופן נחרץ לסעיף חוק זה ולא מבינים מה הקשר של סעיף החוק הזה לחוק שהוא כלכלי במהותו (לכן גם נידון בוועדת הכלכלה).
למרות שליבת החוק היא עניין כלכלי, רוב הדוברים ככולם לא התייחסו לעניין זה, אלא רק הביעו על סעיף החוק התמוה ובכלל, על הבחירה של הכנסת להתערב ב'עידוד הנקה', שהוא עניין כל כך פרטי.
יקרות, יש תוצאות !
אחרי שכעסתי, התעצבתי, התעצבנתי.
אחרי שנרגעתי, פעלתי, התייאשתי, דיברתי והמתנתי.
הגיעה היום הודעה משמחת, הודעה שהיא צעד חשוב ומשמעותי בעיניי.
נוכח הלחץ האדיר שהופעל מכל עבר, וחלק גם בזכות ההידברות שהתקיימה ביני לבין המכון, מכון פוע"ה החליט לקיים כנס שנתי נוסף, מכובד ויוקרתי באותה מידה כמו הכנס שמתקיים ביום רביעי הקרוב, שבו תרצנה נשים בפני קהל של נשים.
על פי הודעה רשמית שיצאה זה עתה מכון פוע"ה מבטיח לקיים בקיץ הקרוב כנס גדול ומשמעותי, המהווה חלק בלתי נפרד מהכנס השנתי, שיוקדש לקול הנשי. הכנס יתקיים ביום רביעי כ"ג בסיון. מכון פוע"ה מתכוון לקיים את המושב לנשים מדי שנה ולא באופן חד פעמי.
נכון, נשים עדיין לא תוכלנה להרצות בפני גברים במסגרת הכנס. גם אותי זה מאוד מאוד (!!) מצער, אבל אני מבינה שזו אמונתם היום, עם כל הקושי שלי להכיל, להבין ולקבל את זה. בתוך המציאות המורכבת הזאת, שבה ההנהלה של מכון פוע"ה וחלק גדול מהציבור אליו פונה המכון היום מאמין שההלכה אינה מאפשרת לנשים להרצות לגברים מטעמי צניעות, אני חושבת שהצעד הוא גדול, אדיר.
שבוע שעבר נודע לי כי עומד להתקיים ב 11.01.2012 (יום ד' הקרוב) כנס גניקולוגיה והלכה מטעם מכון פוע"ה ושנשים אינן רשאיות להרצות בו מטעמי 'צניעות'.
הייתי צריכה לקרוא שוב ושוב את הרשומה של לילי בן עמי כדי להבין שאכן, מכון פוע"ה, מכון משפיע ומרכזי המייעץ לזוגות בבעיות פוריות וגניקולוגיה, מבקש ממרצות שלא להופיע בכנס כדי לשאת דברים, מטעמי 'צניעות'.
ההסבר שלהם לבחירה זו ניתן בדף הפייסבוק שלהם בלשון זו: "…כידוע המכון עוסק בנושאים שהצנעה יפה להם וכן משרת את כל החוגים בארץ ובעולם , על כן המכון לקח על עצמו להתאים את שרותיו לכל החוגים ועל כן נשים לא מופיעות בפני גברים בכנס. זאת ועוד מאחר ומדובר בנושאים שהצנעה יפה להם לא יתכן שנשים ידברו על כך בפני גברים…"
כשקראתי את הדברים הדם עלה לי לראש וכתבתי את הרשומה הזאת שבה העליתי את השאלות הבאות:
"כיצד קורה כל פעם מחדש שסילוק של נשים מהמרחב הציבורי, התנגדות להבעת דעה נשית, התנגדות לנוכחות נשים בשיח רפואי מקצועי נחשב, נעשה בכסות ההלכה ?
מדוע כשגברים מדברים על גופה של האישה זה נחשב צנוע ואילו כאשר נשים מצטרפות לדיון השיחה כבר איננה צנועה ?
כיצד תתפתח הקידמה ובריאותן של הנשים אם הן מודרות משיח על גופן שלהן ?
האם גברים מבינים טוב יותר מאיתנו את בריאותנו וצרכינו ?"
הרגשתי שרבות מהתחושות שלנו כנשים, תחושות שאתן מבטאות יום
האם ייתכן שבישראל שנת 2012 יכול להיערך כנס בנושא גניקולוגיה ללא נשים ? מסתבר שכן.
בעוד מספר ימים ממש, ב 10.1.2012 ייערך כנס ארצי בנושא "חידושים בגניקולוגיה והלכה- פסקים, דילמות והתמודדויות" וכל המרצים בלי יוצא מן הכלל הינם.. גברים.
גברים בלבד הולכים לדון ולהרצות בנושא גניקולוגיה והלכה, בנושא הגוף שלנו, הנשים, ללא אף נוכחות של אישה. שימו לב לנושאים המשמעותיים של הכנס:
מניעת הריון והפסקתו,
הכנת המשפחה ללידת ילדים עם מוגבלויות,
הטיפול בורידים לנשים בהריון,
ניתוחים גניקולוגים בעזרת רובוט דה וינצ'י,
בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי עסוקה בשאלה "מה שלי" ו"מה לא שלי", מה משפיע עליי מבפנים, מה משפיע עליי מבחוץ והאם אפשר בכלל להפריד בין השניים ?
כבר מאז שגלעד שליט שוחרר מהשבי, אני רוצה לכתוב משהו שקשור לזה. חודשיים הדבר הזה מתבשל אצלי בבטן.
הדבר היכה בי אחרי כשקראתי את הכתבה שהתפרסמה במוסף של 'ידיעות אחרונות' על האישה שהיתה אחראית על יחסי הציבור במאבק לשחרורו של גלעד שליט. ידעתי שמשפחת שליט שכרה את שירותיו של משרד יחסי ציבור וגם חשבתי שהדבר הכרחי, אבל לא שיערת בדעתי עד כמה הדבר משפיע עליי ברמה היומיומית.
במשך תקופה ארוכה הבטן שלי כאבה. כאבתי את השבי של גלעד שליט, ייסרתי את עצמי ואת סובביי על כך שהוא נמצא שם והעולם ממשיך. הרגשתי שקשה לי נפשית להיות פעילה במאבק יחד עם המשפחה ולהיות במגע ישיר עם העוול הזה, אך מצד שני גם היה לי קשה נפשית שלא לעשות כלום מלבד להתלונן. כל יום שלא עמדתי בצומת עם שלט, כל יום שלא הפגנתי ולא מחיתי על העוול, ייסרתי את עצמי והלקיתי את עצמי. ימים רבים הרגשתי רע, חשבתי על מה הייתי עושה אילו הבן שלי היה נלקח בשבי, איך הייתי מתמודדת. חשבתי על המדינה שלנו ועל זה שלא בא לי לקחת חלק ממנה. חשבתי שכמו אביבה, גם לי זה היה יכול לקרות, וזה הפחיד אותי. מאוד.
בימים האחרונים אני שמה לב לתחושה חדשה אצלי. לטוב, ממש טוב.
כמובן שעכשיו מתבקש להוסיף את כל החמסות הנמצאות ביקום בתוספת של שום בצל וכל מיני. כשאני מתוודה על הטוב הזה, פתאום צץ לו גם רגש כזה שמת מפחד שברגע שאני אתוודה שטוב עכשיו, משהו יבוא ויטרוף את הקלפים. פחד..
ובאמת, אני מרגישה בימים האחרונים תחושה שחדשה לי. אין משהו במציאות שהשתנה באופן דרמטי בימים האחרונים, אך התחושה הפנימית השתנתה. גם היא לא השתנתה באופן דרמטי, אבל היא התפתחה קצת ופתאום, זה כמו שינה את הכל. פתאום טוב. הטרדות נשארו אותן טרדות, היום יום נשאר אותו יום יום והכל בעיקרון אותו דבר, אבל משהו בי יותר רגוע, יותר שלו, יותר טוב.
לפני כמה ימים עלה בי הדימוי של היפופוטם, על כך שהתכלית שלו היא לרבוץ במימי האגם ומידי פעם לצאת משם כדי ללחך קצת עשב. התחושה שהיתה נוכחת עם הדימוי הזה היתה שלפעמים זה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות- לרבוץ וללחך. רק לשהות בתוך המים (באופן אישי, מעדיפה מים נקיים ולא ביצה עם ירוקת..), להינות מהם, וכשיש צורך, לצאת וללחך עשב שכבר נמצא שם, ללא מאמץ מיוחד להשיגו.
היום קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים וראיתי את מתנת האהבה שלי לעצמי מונחת על השיש במקלחת. חייכתי לעצמי וזה העלה בי דברים נפלאים. אני ממש שמחה שקניתי אותה.
מבט קצר בה
מזכיר לי ליהנות מהרגע,
מזכיר לי לא לברוח מהר אל הצעד הבא, אלא לשהות עוד קצת במה שכבר גיליתי, חקרתי ומצאתי,
מזכיר לי את הדרך שעברתי,
מאוד מוצאת חן בעיניי המחאה הזאת.
מעבר לעניין המאבק לצדק חברתי, אני מאוד אוהבת את הדרך האחרת, השפה האחרת שבה היא מתנהלת.
אני מרגישה שבחיי היום אנחנו כל כך רגילות לשפה מסוימת, שחייבת להודות שלא שמתי לב לשלטון שלה, עד לא מזמן. אני מרגישה השפה השלטת, ה'נחשבת', המוערכת יותר בחברה היא השפה ה"יודעת".
השפה "יודעת" זו שפה החלטית, מילולית, ברורה, מוגדרת, מנומקת, שפה עורכת דין כזאת. זו שפה שמוערכת יותר ככל שהיא מהירה יותר, נשלפת בקלות ומדוברת בצורת סעיפים או תתי סעיפים, כי כך דובר השפה נחשב לאדם יודע דבר ומבין מאוד בתחומו.
מאת : לימור לוי אוסמי
29 בינואר 201221 תגובות