אמהוּת היא מילה שמאחדת בתוכה רסיסים של תחושות, אתגרים, שינויים, קונפליקטים, לבטים ומה לא. כשאנחנו מפרקות את רסיסי החוויה הענקית הזאת ומדברות עליה, משהו נפתח בנו, מתרכך, נרגע, גם אם שום דבר במציאות לא השתנה.
אני חושבת שכן יהיה לילדה טוב בגן, אבל מוטרדת, למשל מזה שאולי לא יתנו לה לשתות בזמן או לאכול, והיא לא ילדה שמבקשת,ואני יודעת שלגננות אין זמן לכל ילד וילד, שאולי היא לא תספיק להגיע לשירותים בזמן, או לא יהיה מי שינגב לה וינקה אותה, שהיא תרצה לעשות דברים ולא יתנו לה, כי יש שם גבולות ומסגרת, שהיא תדבק בכל מיני וירוסים
קטנה שלי, ראשונה שלי…
פעם ראשונה את לבדך בגן,
ומבטיי לא יביטו בך,
קולי לא יפזם לך שירים,
גופי לא ירקוד למולך שירי אצבעות ומשחק,
וידיי לא יאכלו אותך.
שלא לדבר על החלב בציצי שפסק כאילו בזמן לפני הגן…
לא יודעת איך לאכול את זה, את שנת הלימודים החדשה. וזה לא סתם – הגדולה שלי עולה לכיתה א', והיא עדיין לא בת 6!
הימים הראשונים עברו בהתרגשות ובציפייה ובשמחה. הייתי גאה בה, בקטנה שלי, שנהפכה לגדולה, בבקיאות בשיעורי בית, בהשתלבות ה'חלקה' והמרגשת.. ופתאום היום, היא לא רצתה 'ללכת לבית ספר' והסתבר לי שההשתלבות היא לא כל כך חלקה כמו שחשבתי (קיוויתי ..).
עכשיו טוב,עכשיו נפלא! ואני ממשיכה לצעוד אל הטוב.. אבל היומיים של הקליטה בגן היו בשבילי יומיים של דיכאון אחריי קליטה..
כן, אני מעזה להגיד: "קשה לי! קשה לי עם פרידות, עם קליטות, עם מסגרות לא ייאמן איך בתוך כל זה אני עדיין כשירה להיות אמא".
לא פעם אנחנו מרגישות שהרצונות והצרכים של הילדים משתלטים על המרחב המשותף ואנו חשות כעס ומרמור. אבל, למה בעצם ? מדוע הצרכים של הילד תופסים את רוב המרחב המשותף שלנו ?
התשובה לכך מורכבת. האם המכוונות הגבוהה לצרכים ולרצונות של הילדים היא תמיד הכרחית? רצויה? איזה מסר אנחנו מעבירות בכך לילדים?
אני אמא כבר שלושה חודשים.
זו תקופה של למידה עצומה, הסתגלות, התגבשות. יש גם רגעים קשים. אבל אני מוצאת שהכי קשה לי – עם הביקורת. לפעמים אני ממש רוצה לברוח ולחיות על אי. לבד. רק אני, בעלי והילה. מוכנה להסתדר עם הכול בלי עזרה, אבל לא מסוגלת להתמודד עם הביקורת.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות