אמהוּת היא מילה שמאחדת בתוכה רסיסים של תחושות, אתגרים, שינויים, קונפליקטים, לבטים ומה לא. כשאנחנו מפרקות את רסיסי החוויה הענקית הזאת ומדברות עליה, משהו נפתח בנו, מתרכך, נרגע, גם אם שום דבר במציאות לא השתנה.
אמא מתקלחת עכשיו.
אמא מתקלחת עכשיו, והמים חמים כל כך,
החדר מתמלא אדים וכמעט אי אפשר לראות.
מים זורמים על כל הגוף, שוטפים את הלכלוך, מתירים את הקשרים, מרככים את הקשה.
המים מרעישים, ואמא כמעט לא שומעת את מה שמחוץ לדלת.
את הבכי, את הצעקות, את הריבים.
את מה שנפל, ונשבר, ונשפך.
מתי שאלתי אותי, הי, טוב לך? לא? אז בואי נלך למקום אחר אהובה, לאן את רוצה? איך את רוצה שיהיה?
לא שאלתי אותי. ולא היה לי טוב. הייתי חלשה ולא היה לי מקום בשבילי, בשביל כולי, בבית שלי.
הרגשתי בודדה לחלוטין בזמן שתפקדתי כשבט שלם עבור הילדה שלי, כי ילדה צריכה שבט שיגדל אותה.
מאיפה שאבתי את זה, לא יודעת, אבל לא יצא לי משהו מפואר מזה, לא משהו שראוי לילדה שלי, לא משהו שראוי לי, לזו שמדברת עם עצמה.
ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.
מינון יתר של אמהוּת.
כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.
היא נכנסת לכיתה א', שתי צמות וחיוך שמעורר שמחה ודמעות, המוח שלי עובד שעות נוספות ( או שמא הפסיק לעבוד?) אני לא מצליחה להתרכז בדבר, אני מוצאת את עצמי מגוננת מידי ומצד שני בוכה מידיי.
אני מרגישה מפורקת, האם זה רק המעבר, שינוי הפאזה?
אבל הקושי לא איחר לבוא. קושי של לבד, קושי של שני ילדים. קושי של בעל שמגיע מהעבודה בערב ואם אני לא אעשה ,לא אנקה ולא אקנה, כלום לא יקרה כאן. נכון שניתן לחלק איזה הוראה לבעל אבל גם זה כבר מתיש. כמה אפשר להגיד? אתה לא רואה שצריך לסדר? לקלח? להאכיל? לקנות? לכבס? או אולי אבל רק אולי לתת לי קצת שקט ??
אני כבר חושבת על ילד שני. ורוצה אחד בכל מאודי. ופוחדת. פוחדת פחד מוות לחוות את אותה החוויה. ההנקה היא עדיין אחד הדברים שהכי חשובים לי ואכולת חששות שגם בילד הבא זה לא יקרה. מפחדת מצוות רפואי שלא קשוב אליי. שלא מבין אותי. שמתווכח לי מעל הראש בעוד הבייבי בירידות דופק דרסטיות בכל ציר.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות