אמהוּת

"זה גדול עליי” מלמלתי לעצמי באמצע מפגש חברות סורגות. המארחת, סורגת וותיקה, הסבירה לי מה צריך לעשות וכמה עיניים לספור, אבל המסרגה שלי נתקעה בתוך עיניים קטנות, וברגע הזה עברתי לעולם אחר. ״אין לי סבלנות לספור עיניים. אני רוצה לסרוג חופשי. לספור כמה פעמים צריך להכניס את החוט

זה נורא מתסכל כשההשכבות נמשכות, הילד לא נרדם, ואת רוצה לסיים את היום. זה מעלה ייאוש, זה נמרח, זה מרגיש מיותר, ואת לא יודעת מה לעשות. הילד או הילדה מבקשים

אמנם אני בגיל שבו הילדים גדולים ויש לי טון זמן לעצמי, אבל אני לא יכולה לשכוח את התקופות של צורך בחמצן רגשי ופיסי באמהוּת, את הצורך בזמן לעצמי. זמן שבו

מדי פעם יוצא ששואלות אותי איך אני מצליחה 'להתאפק' לאכול שוקולד או מאפה מפתה, או אומרות לי 'כל הכבוד' על זה, ואני לא ממש יודעת מה לענות. אני לא מרגישה

"מה שווה התאגיד, אם אנחנו לא שולטים בו?", אני נזכרת באמירה ההיא של מירי רגב. זה קצת מפתיע, אבל זה המשפט שקופץ לי כשאני ניגשת לכתוב על הקושי להתמודד עם

פרגון עצמי הוא משהו שמוכר לך? לא כל כך? אם את אחרי לידה, אז סביר ששיפוטיות, ביקורת ואשמה מבקרים אצלך יותר מאשר פרגון עצמי. היום כמעט ואין אמא אחרי לידה