אמהוּת

כבר יותר מחמש שנים שאף ילד או ילדה שלי לא נכנסים למסגרת חדשה ואין צורך בהסתגלות, ועדיין יש משהו בראשון לספטמבר שמעלה בי זיכרונות של הסתגלות, של כיווץ, של חשש.

"זה גדול עליי” מלמלתי לעצמי באמצע מפגש חברות סורגות. המארחת, סורגת וותיקה, הסבירה לי מה צריך לעשות וכמה עיניים לספור, אבל המסרגה שלי נתקעה בתוך עיניים קטנות, וברגע הזה עברתי לעולם אחר. ״אין לי סבלנות לספור עיניים. אני רוצה לסרוג חופשי. לספור כמה פעמים צריך להכניס את החוט

אם את מרגישה שהתינוק שלך לא נרדם בלילה, ושכל ערב הופך למאבק מתיש – את ממש לא לבד. דווקא בשעה שבה את הכי צריכה שקט ומנוחה – הכל מתפרק. בהרצאה

אמנם אני בגיל שבו הילדים גדולים ויש לי טון זמן לעצמי, אבל אני לא יכולה לשכוח את התקופות של צורך בחמצן רגשי ופיסי באמהוּת, את הצורך בזמן לעצמי. זמן שבו

שים רבות מתמודדות עם אכילה רגשית – אכילה מתוך צורך בנחמה, שקט או רגע לעצמן. אבל מאחורי האכילה מסתתר לעיתים קרובות סיפור עמוק יותר: מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם