אמהוּת היא מילה שמאחדת בתוכה רסיסים של תחושות, אתגרים, שינויים, קונפליקטים, לבטים ומה לא. כשאנחנו מפרקות את רסיסי החוויה הענקית הזאת ומדברות עליה, משהו נפתח בנו, מתרכך, נרגע, גם אם שום דבר במציאות לא השתנה.
אבל הקושי לא איחר לבוא. קושי של לבד, קושי של שני ילדים. קושי של בעל שמגיע מהעבודה בערב ואם אני לא אעשה ,לא אנקה ולא אקנה, כלום לא יקרה כאן. נכון שניתן לחלק איזה הוראה לבעל אבל גם זה כבר מתיש. כמה אפשר להגיד? אתה לא רואה שצריך לסדר? לקלח? להאכיל? לקנות? לכבס? או אולי אבל רק אולי לתת לי קצת שקט ??
אני כבר חושבת על ילד שני. ורוצה אחד בכל מאודי. ופוחדת. פוחדת פחד מוות לחוות את אותה החוויה. ההנקה היא עדיין אחד הדברים שהכי חשובים לי ואכולת חששות שגם בילד הבא זה לא יקרה. מפחדת מצוות רפואי שלא קשוב אליי. שלא מבין אותי. שמתווכח לי מעל הראש בעוד הבייבי בירידות דופק דרסטיות בכל ציר.
בערך שבועיים אחרי שבני נולד, פגשתי בה. בילדה הפנימית שבי, שהביטה בסיטואציה החדשה בפליאה מהולה בכעס.
האמת, נפגשנו כבר בהריון, בעוד הילדה הפנימית דרשה מקום לעצמה וחששה מה יקרה כשהתינוק יוולד ולמה בכלל הוא צריך להיוולד והאם הוא יתפוס את מקומה.
אני זוכרת את עצמי מנסה פשוט להקשיב לה, להבין מה מציק לה ולהסביר שהיא תמיד תהיה איתי, גם כשהתינוק יוולד. שהוא לא יחליף אותה כמו שהיא מפחדת.
רוצה להעלם.
להזרק במדבר ולשמוע רק רוח. לראות את הכוכבים בלילה, להיטמע בהם.
בלי הבכי שמוציא אותי מדעתי. בלי להרים ולערסל ולהרדים ולהניק. בלי לנקות את האוכל שנזרק על הרצפה. בלי לדאוג כמה שהוא רזה. בלי הבלגן בבית שמתחדש כל יום מחדש. בלי לקום בלילות. בלי להיות עייפה.
רוצה להעלם.
להיות גרגר אחד במדבר הגדול, חלק ממשהו, שייכת.
ללא הבדידות שמלווה אותי מאז הפכתי לאמא, החיפוש אחר עיניים פנויות בג'ימבורי או בגינה, אולי יהיה עם מי לדבר, גם אם זו שיחת חולין על בני כמה הילדים. רוצה לחיות בלי העיניים השיפוטיות, המבקרות, המעירות, פשוט חייבות להעיר שצריך להלביש יותר או פחות ואיפה הכובע, ומה, הוא עוד לא יודע למחוא כפיים, כמה להניק ואולי הוא רעב.
בכל פעם שאני פותחת את ליבי ואת מכאוביי בפני אישה אחרת, ואם היא עברה את גיל 40 אז זה עוד יותר ברור, אני מקבלת איזה מסר מרגיע שיש חיים אחרי
זהו, נגמר החופש. לא נעים לומר, אבל כל כך חיכיתי לרגע הזה, אני מסיימת את חג החירות השנה בתחושה קשה של עבדות.
איך בכלל הגעתי למצב שהפכתי לשונאת חופשים ? אני, שכל כך חיכיתי שיגיע החופש ובמיוחד חופש פסח שכבר ייתן את הארומה לקראת החופש הגדול.
התקופה הזאת של השנה טעונה בכל כך הרבה סמלים שטופחים על פניי כמו סטירות לחי.
נעים להכיר,
שמי לימור לוי אוסמי, אני מטפלת cbt-act באמהות ויוצרת האתר.
את מוזמנת בשמחה להצטרף לקבוצת ווטסאפ עם התכנים החדשים והזמנה לסדנאות,
או לכתוב לי באופן אישי, אני תמיד עונה.
אם מעניין אותך פרטים על תהליך טיפולי איתי, כאן תוכלי לקרוא את כל הפרטים.
ואפשר ליצור איתי אחר קשר לשיחה ראשונית והיכרות.
תודה שאת פה, ואשמח לשמוע ממך,
לימור.
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות