אמהוּת היא מילה שמאחדת בתוכה רסיסים של תחושות, אתגרים, שינויים, קונפליקטים, לבטים ומה לא. כשאנחנו מפרקות את רסיסי החוויה הענקית הזאת ומדברות עליה, משהו נפתח בנו, מתרכך, נרגע, גם אם שום דבר במציאות לא השתנה.
היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.
לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות אותה בממד נוסף.
ככה אני יוצאת ממצרים שלי,
כך אני עוברת מחושך לאור,
מהתערבלות לאיזון,
מחוסר אונים לוודאות.
קלאב פוט. פעם ראשונה ששמעתי את המונח הזה. שבוע 16 הריון ראשון. ערב חג שבועות. אנחנו אחרונים בתור, אבל הוא לא מוותר, ממשיך בסקירה עוד ועוד לוודא שהוא לא מוצא עוד מומים. קלאב פוט דו צדדי.
איזו תמימה הייתי. הוא מסביר לי שיש בעיה בכפות רגליים, ואני אומרת, 'בסדר זה יתקן את עצמו ברחם, עד הלידה יש עוד חצי שנה'. לא מבינה ממה הוא מתרגש. הוא לא ניסה להלחיץ, אבל אמר שיש צורך בסדרת בדיקות לוודא שקלאב פוט הוא לא קצה קרחון של משהו גדול יותר.
אמא מתקלחת עכשיו.
אמא מתקלחת עכשיו, והמים חמים כל כך,
החדר מתמלא אדים וכמעט אי אפשר לראות.
מים זורמים על כל הגוף, שוטפים את הלכלוך, מתירים את הקשרים, מרככים את הקשה.
המים מרעישים, ואמא כמעט לא שומעת את מה שמחוץ לדלת.
את הבכי, את הצעקות, את הריבים.
את מה שנפל, ונשבר, ונשפך.
מתי שאלתי אותי, הי, טוב לך? לא? אז בואי נלך למקום אחר אהובה, לאן את רוצה? איך את רוצה שיהיה?
לא שאלתי אותי. ולא היה לי טוב. הייתי חלשה ולא היה לי מקום בשבילי, בשביל כולי, בבית שלי.
הרגשתי בודדה לחלוטין בזמן שתפקדתי כשבט שלם עבור הילדה שלי, כי ילדה צריכה שבט שיגדל אותה.
מאיפה שאבתי את זה, לא יודעת, אבל לא יצא לי משהו מפואר מזה, לא משהו שראוי לילדה שלי, לא משהו שראוי לי, לזו שמדברת עם עצמה.
ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.
מינון יתר של אמהוּת.
כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020