אמהוּת היא מילה שמאחדת בתוכה רסיסים של תחושות, אתגרים, שינויים, קונפליקטים, לבטים ומה לא. כשאנחנו מפרקות את רסיסי החוויה הענקית הזאת ומדברות עליה, משהו נפתח בנו, מתרכך, נרגע, גם אם שום דבר במציאות לא השתנה.
ליה חולה , כבר כמה ימים החום לא יורד לה.
"זה פסיכוסומטי" אומר לי הקול הפנימי, "היא רוצה להגיד לי משהו". אני מרגישה שהיא רוצה את קרבתי.
מאז שנולדה, היא בקושי חלתה פעם, והנה עכשיו יותם נולד ואיתו נולדו הקנאה והזעם.
מאז שיותם נולד, היא כל כך מתרחקת ממני ומצד שני, אני חשה שהיא כל כך רוצה אותי.
וואו, כנראה שזה לא פוסח בשום שלב, הרגע הזה שכל הילדים בעניינים שלהם, במסגרות שלהם, ואת חוזרת הביתה לבית ריק, ממש ריק. לא שקט, כי מישהו ישן ותכף יתעורר. ריק, לבד, סוליקו.
חשבתי שאחכה לרגע הזה בכיליון עיניים, להיות קצת עם עצמי, ליהנות מהשקט, לכתוב משהו, לקרוא משהו, לסיים את כל הסידורים שדחיתי….
לחזור לחופש. לרוגע. לשלווה.
לחזור להיות בלי אחריות בכלל…
לחזור לשחק, כל היום!
לחזור לרקוד ולשיר באמצע הרחוב, פשוט כי זה יוצא…
יש לי ילדה בת 4 חודשים ואני משוגעת עליה. אבל… כל פוסט שמדבר על רגשות אשמה תופס אותי תוהה – למה לבחור ברגשות אשמה? זה כזה בזבוז של אנרגיה. אני לא מבקרת את אלו שמרגישות אשמות, אבל בא לי כל כך לדבר אתן ולהאיר בפניהן שמה שהן עושות הוא טוב, שמה שהן בוחרות הוא טוב והאופן שבו הן מגדלות את הילד שלהן הוא טוב, כי ככה הן בחרו.. ורק חסר הדבר הזה שהוא כל כך קטן אבל כל כך עצום – להיות שלמות עם עצמן על הדרך.
כבר די הרבה זמן שלא כתבתי, מתוך בחירה, מתוך מקום של חופש וחירות פנימית. אולי מפגש עם הבחירה הזו שלא לכתוב יצליח לעזור לי לבדוק מהי חירות פנימית עבורי.
כשהייתי איתו, הרגשתי שאני מזניחה את העבודה, את הלקוחות שצועדים אתי באופן קבוע, את מה שמתרחש בתחום עיסוקי החי והדינאמי, ויותר מכל, חששתי כל הזמן שאני מחמיצה את המוזה שלי, שהייתה חמקנית מתמיד. מנגד, כשעבדתי, הרגשתי שאני עושה לי ולבני עוול כשאני לא לוקחת חלק בכל רגע נתון בדמותו המתפתחת, שקורמת עור וגידים שם בסלון. עם המטפלת.
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות