אמהוּת

ליה חולה , כבר כמה ימים החום לא יורד לה.

"זה פסיכוסומטי" אומר לי הקול הפנימי, "היא רוצה להגיד לי משהו". אני מרגישה שהיא רוצה את קרבתי.

מאז שנולדה, היא בקושי חלתה פעם, והנה עכשיו יותם נולד ואיתו נולדו הקנאה והזעם.

מאז שיותם נולד, היא כל כך מתרחקת ממני ומצד שני, אני חשה שהיא כל כך רוצה אותי.

לחזור לחופש. לרוגע. לשלווה.

לחזור להיות בלי אחריות בכלל…

לחזור לשחק, כל היום!

לחזור לרקוד ולשיר באמצע הרחוב, פשוט כי זה יוצא…

יש לי ילדה בת 4 חודשים ואני משוגעת עליה. אבל… כל פוסט שמדבר על רגשות אשמה תופס אותי תוהה – למה לבחור ברגשות אשמה? זה כזה בזבוז של אנרגיה. אני לא מבקרת את אלו שמרגישות אשמות, אבל בא לי כל כך לדבר אתן ולהאיר בפניהן שמה שהן עושות הוא טוב, שמה שהן בוחרות הוא טוב והאופן שבו הן מגדלות את הילד שלהן הוא טוב, כי ככה הן בחרו.. ורק חסר הדבר הזה שהוא כל כך קטן אבל כל כך עצום – להיות שלמות עם עצמן על הדרך.